"אני מרגיש כמו מתחזה", מצהיר אורי אבנרי כשהוא נשאל על גילו הטרי. "מישהו הפיץ את השמועה שאני בן 90, אני צריך לשחק בן 90, אבל אני לגמרי לא מרגיש ככה. אפילו לא קרוב לזה. כשאני שומע בחדשות שקרה משהו למישהו בן 90, או אפילו בן 80 או 70, אני אומר לעצמי 'וואו, איזה זקן'".
- איך חגגת את יום הולדת 90 שלך?
"לא עשיתי כלום. לא יצאתי מהבית. אני לא איש של חגיגות".
אבנרי לא צריך שתדליקו לו נר ליום ההולדת. זקן השבט של העיתונות הישראלית, העורך והבעלים של "העולם הזה" במשך 40 שנה, חבר כנסת לשעבר ופעיל שלום נצחי - מתבונן על הגיל שלו באותו ריחוק אירוני טיפוסי שבו הוא מסתכל על יתר הגורמים המרכיבים את סביבתו - האישית והציבורית כאחד. ריחוק שאינו מתיר כניסה לרגשות מיותרים, שמקדש את היכל השכלתנות הטהורה שבו הוא ביסס את חייו.
אבנרי שוקד בימים אלה על ערב עיון שהוא מארגן ב"צוותא" (ב-28 באוקטובר), אשר יוקדש לשאלה האם מדינת ישראל תתקיים בעוד 90 שנה.
- אז מה, תתקיים או לא תתקיים?
"אני חושב שהיא תתקיים".
- ואיך היא תיראה?
"הו, זאת השאלה. היא עלולה להיראות רע מאוד".
- מה הסצנריו הכי גרוע מבחינתך?
"להיות מדינת אפרטהייד. מדינה של דיכוי קיצוני".
- אבל לפי מאמריך זה מה שקורה כבר היום.
"היום זה עוד גן עדן. זה קורה היום בשטחים הכבושים, אבל ישראל עצמה היא עדיין מדינה די דמוקרטית בהשוואה לאחרות. יחד עם זה, אני אופטימי. אני אופטימיסט מטבעי".
- השמעת לא פעם ביקורת על המהלכים של מארגני המחאה החברתית. למה?
"דפני ליף וחבריה עשו דבר מאוד רע בכך שהם ניתקו שני דברים שאי-אפשר לנתק ביניהם - המצב הכלכלי-חברתי והכיבוש. כל עוד הכיבוש נמשך - לא יכול להיות שום תיקון במדינת ישראל בשום תחום, כיוון שהכסף הולך לביטחון, והמנטליות היא מנטליות כובשת. אנשי המחאה הפכו את הכיבוש לפיל העומד באמצע החדר וכולם מתעלמים ממנו. זה נובע בעיניי מעצלנות ומאסקפיזם".
- יש היום בכלל שמאל בישראל?
"אין שמאל. הוא לא קיים באופן פוליטי. במרצ אולי עוד יש קצת, אבל זהבה גלאון היא לא אישיות כריזמטית שתקים את השמאל מחדש. צריך להקים את השמאל מעפר, ומדובר פה במבצע אימתני".
- אני מבינה ששלי יחימוביץ' לא ממש עונה מבחינתך להגדרה של שמאל.
"שלי מייצגת תנועה שאין לה סדר יום פוליטי. לכן זה לא יכול להיות שמאל. השמאל צריך לכלול קודם כל את הציבור המזרחי. מפלגה שמבוססת על אשכנזים - אין לה תוחלת. היא נוגדת את ההיגיון הפוליטי ואת ההיגיון הדמוגרפי. להביא בשורה שמאלנית חברתית ולאומית לציבור המזרחי זה אחד התפקידים הכי חשובים בארץ. היום השמאל הוא אשכנזי טהור עם יוסי יונה כעלה תאנה. כך זה היה מאז ומעולם. מפא"י תמיד מצאה מזרחי מחמד להתקשט בו".
ניירות אנטי-ערך
אבנרי, שנלחם כל חייו על דמותה המוסרית-פוליטית של ישראל, מחזיק גם במשנה כלכלית-חברתית סדורה, ולא חוסך את חיציו ממי שלדעתו מהווים היום מודל להתנהלות אנטי-ציונית - הטייקונים.
לדבריו, "אני בעד תחרות ויוזמה חופשית. בחיים שלי לא הייתי קומוניסט. אני בעד חברה קפיטליסטית עם תיקונים סוציאליסטיים, כמו במדינות הרווחה. אלא שאני מבחין בין יזמות יוצרת, בונה, מספקת עבודה, תורמת - לבין הטייקונים שמונעים תחרות מאנשים אחרים ועושים הכול כדי לקבע את המצב הקיים, שבו השליטה על המשק היא בלעדית בידיים שלהם.
"אבא שלי בחוץ לארץ היה בנקאי. מגיל מאוד צעיר הוא התחיל לעבוד בבנק וסחר בניירות ערך. כשהוא בא לארץ, הוא נשבע שבחיים שלו הוא לא ייגע בנייר ערך כי זה אנטי-יצרני, והוא קיים את זה.
"יש לי כל הכבוד לאיש כמו סטף ורטהיימר שבנה במו-ידיו מפעל, סיפק עבודה לאלפי אנשים ובסוף מכר את זה במיליארדים. לעומתו, אנשים כמו נוחי דנקנר, שרק משחקים במניות, שלא בונים כלום אלא רק מספסרים בניירות ערך, מייצגים את החזרה למודל הישן של היהודי הגלותי, האנטי-יצרני שמתעסק בלופט גישפעט (עסקי אוויר ביידיש - נ.ג).
"בנינו את הארץ כדי לשנות את המודל הזה, להיות יצרניים, ועכשיו במדינת היהודים אנחנו חוזרים לשם באופן הרבה יותר קיצוני. לכן, כל הטייקונים עם הפירמידות, עם האוסף המקרי של המפעלים שיש להם, שהם קונים ומוכרים, קונים ומוכרים - עוסקים בעצם באנטי-ערך, באנטי-בנייה ובאנטי-יצרנות, ולכן לא רק שההתנהגות שלהם היא אנטי-קפיטליסטית אלא שהם עושים דבר שהוא במהותו אנטי-ציוני.
"והבנקים, מצדם, מלווים להם כסף כדי שימשיכו לספסר בכספים של הציבור. שימשיכו לקחת הימורים הרפתקניים מכספי קרנות הפנסיה שלנו. הטייקונים חיים על חשבוננו, לוקחים את הכסף שלנו, משחקים איתו בקזינו שנקרא בורסה ובסוף גם לא משלמים מסים. זאת טפילות לשמה. לצערי, זאת אותה הטפילות שייחסו ליהודים בגולה, מה שגרם לכל העולם לשנוא אותנו".
לאבנרי יש תובנות ברורות מאוד גם על עולם התקשורת: "יש כאן המון מומחים לתקשורת ומעט מאוד מאבק על התקשורת. כדי שהעיתונות באמת תשרוד, צריך שיהיה ציבור עיתונאים שמספיק אכפת לו כדי להילחם על אופייה של העיתונות. וזה מה שכל-כך חסר. כולם היום רק רוצים לחזור הביתה בשלום".
- ונניח שיקום כאן ציבור עיתונאים לוחם, חדור עקרונות ומוטיבציה. ברמה הכלכלית, איך השינוי הזה יכול להתקיים כשהעיתונות תלויה במפרנסיה - מפרסמי המודעות?
"לדעתי הממשלה צריכה להחליט שהציבור ייתן סכום מסוים, נניח 100 מיליון שקל בשנה, לעיתונות הכתובה, וכך לא ייווצר מצב שבו מי שנותן את הכסף קובע את התכנים. יש בעיות טכניות בדרך של איך לעשות את זה הכי נכון, אבל זה פתיר. יש כאן מבקר מדינה שנבחר על-ידי הכנסת ולא תלוי בממשלה והוא יכול לפקח על זה. אפשר להקים קרן שלא תהיה בשליטת השלטון אלא בשליטת איזשהו גוף, כמו הגוף שממנה את השופטים, שהעיתונות תהיה שותפה בו, והם יחלקו את הכסף לעיתונים לפי גודל התפוצה, בצורה הכי פשוטה. את אותו מודל אפשר ליישם גם בטלוויזיה".
- קשה להתעלם מהאנלוגיה ההפוכה שאתה מייצג למכרך משכבר הימים, שגם חגג לא מזמן יום הולדת 90, אחד - שמעון פרס.
"כן, הייתי אומר. הכרתי את שמעון פרס לפני 60 שנה. היינו בני 30. הוא היה מנכ"ל משרד הביטחון, ואני הייתי עורך העולם הזה. לא מצאנו חן זה בעיני זה, וזה נמשך עד היום, עם הפסקות קצרות".
- איך אתה מסביר את המעמד של איש השלום העולמי שפרס זוכה לו ביושבו כנשיא המדינה, עיין ערך כל גדולי העולם שהצדיעו לו ביום הולדתו.
"זה מגוחך לחלוטין. זה אדם שכל-כך זקוק לאהבה ולהכרה. כל חייו פרס היה פוליטיקאי, ובחיים שלו הוא לא ניצח במערכת בחירות אחת. אפילו לקצב הוא הפסיד. תארי לעצמך. זה איש שבחיים שלו לא היה נאמן לאיזה רעיון יותר מחצי שנה. הוא הרי החליף את דעותיו בגדול ובקטן כל כמה שבועות לפי הספר האחרון שהופיע בשוק".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
