פיינל-פור? בטלוויזיה

אין טעם ללכת סחור סחור: קשה לי להבין מה מכבי ת"א מנסה לעשות. התקשיתי להבין את מהלכיה עוד לפני האימון הראשון בטרום העונה, ודבר לא השתנה אחרי שצפיתי בה מפסידה בסוף השבוע (71-61). למכבי היו כמה בעיות יסוד בעונה שעברה, שמנעו ממנה להיות מועמדת אמיתית לפיינל פור, ואף שהתחזקה בקיץ, ספק אם היא פתרה אפילו אחת מהן. היא בחרה בקונספציה מהפכנית, אך למהפכה הזאת סיכויים קלושים להצליח.

בעונה שעברה סבלה מכבי מכמה בעיות יסוד ברורות לעין: מעט מדי כישרון; מעט מדי שחקנים מובילים ויצירתיים שיכולים לקחת את המשחק עליהם; מעט מדי בשר מתחת לסל; חור בעמדה מספר 4 בעקבות פרישתו של דייויד בלו וחולשתם של ליאור אליהו וקיינר מדלי. את בעיית היצירתיות ניסתה מכבי לפתור עם החלפתו של דייויד לוגאן בטייריס רייס - שחקן אחד על אחד טוב יותר, שמצטיין בחדירה לטבעת ובמגרש הפתוח, אבל קלעי פחות טוב מבחוץ. האם רכז שלא הוביל קבוצה לאליפות בגרמניה הוא האיש שייקח את הצהובים על כתפיו? ספק גדול, ושפת הגוף של דייויד בלאט כלפיו במשחק אתמול לא מבשרת על רומן שמלבלב בין השניים.

את בעיית הבשר ניסתה מכבי לפתור עם צירופם של סופוקליס שחורציאניטיס ואלכס טיוס. סופו אכן יספק למכבי אופציה בצבע לדקות מוגבלות וטיוס ייתן מנוחה קריטית לשון ג'יימס, אבל שניהם לא יספקו פיתרון אמיתי להיעדר הסנטימטרים ולבעיית הריבאונד, נקודה שהורגת את הצהובים כבר עונות ארוכות. כבר מול קובאן, לא בדיוק מהקבוצות העבות והגבוהות ביורוליג, הרגישו אלכס מאריץ' ובמיוחד ריצ'רד הנדריקס ממש בנוח מתחת לשני הסלים. וכאן אנחנו מגיעים לדרך שבה ניסתה מכבי לפתור את הבעיה בעמדה מספר ארבע: להתעלם ממנה.

חשוב לציין שקבוצות כדורסל כבר הצליחו להגיע להישגים בהרכבים נמוכים ולא קונבנציונליים, בסגנון שמכונה "סמול בול". הבולטות שבהן הן פיניקס סאנס בעידן סטיב נאש ומייק דאנתוני, ומיאמי היט שזכתה באליפות בלי סנטר טבעי וכשאת העמדה מספר 4 מאייש בדרך כלל לברון ג'יימס. אלא שנאש הוא גאון כדורסל ולדאנתוני היה די ביטחון כדי להנהיג את התקפת ה"שבע שניות או פחות", בעוד מיאמי נהנתה מהשחקן הטוב בתבל. באירופה אין תקדים לקבוצה שזכתה בגביע בעזרת הסגנון הזה. אולימפיאקוס הייתה קרובה למודל הנמוך, אך רק כי קייל היינס, שחקן פנים בגובה 1.98, הוא תופעה יחידה במינה, ו-ואסיליס ספאנוליס הוא עילוי.

מכבי לא נהנית מאף אחד מהגורמים שמאפשרים לסמול בול להצליח: אין לה כוכב על ומאמנה פשוט לא מתאים לסגנון הזה. דווין סמית' הוא באמת שחקן נחמד, אבל לא מומלץ לשלוח אותו להיאבק בהגנה מול ענקים שגבוהים ממנו בעשרה סנטימטרים. ג'ו אינגלס אמור להיות האיש שמגשר על החור מתחת לסל באמצעות ניצוצות הכישרון שהפגין בברצלונה, מעין פוינט פורוורד עם קליעה והובלת כדור. עם זאת, ייתכן מאוד שיש סיבה למיעוט הדקות שקיבל האוסטרלי באימפריה הקטאלונית. כמו במקרה של שחקנים אחרים שרכשה בשנים האחרונות, נדמה שמכבי אופטימית מדי בציפיותיה לפריחה של פליטים מהצמרת האירופית בנוקיה. גם לוגאן, להזכירכם, היה שחקן ספסל בפנאתינייקוס קודם שנחת בנוקיה.

חשוב מכל, בלאט אינו האיש שכדורסל של התקפות שנמשכות שבע שניות הוא כוס התה שלו. גם אם הוא היה אחראי במשך הקריירה לכמה הרפתקאות לא קונבנציונליות, כמו שימוש נרחב במצ'אפ זון או לחץ על כל המגרש, בכל הנוגע למשחק ההתקפה מאמן מכבי הוא שמרן. כיוצא מכללת פרינסטון, שנהגה להתיש את היריבות בהתקפות של 45 שניות שמסתיימות בבאק-דור מפתיע, בלאט אוהב לשלוט בקצב ולשלוט בכדור. ספר התרגילים של מכבי לא השתנה באופן משמעותי מהעונה שעברה, ועדיין מכיל אלמנטים של שמיניות שכל מהותם היא אכילת השעון והגעה לזריקה בשמונה השניות האחרונות של ההתקפה. זה אסתטי ומרשים, אבל במה זה מסייע לקבוצה נמוכה שחייבת לרוץ? מעבר לכך, כדי לרוץ צריך לשמור. בהיעדר יכולת חסימה או חוטפים כמו ג'רמי פארגו, שהצטרף לבליץ ההגנתי של צסק"א בניצחון על פנאתינייקוס בחצי הגמר השני בטורניר גומלסקי, אין סיבה להאמין שמכבי תצטיין באופן יוצא דופן בתחום זה.

***

בשורה התחתונה: מכבי תיתקע כנראה שוב בתקרת הזכוכית שבה נתקלה בעונות האחרונות. היא תיתן כמה הצגות יפות בבית, בסיוע הקהל האוהד ביד אליהו ובזכות המהירות והאתלטיות של הסגל שלה, תעפיל לטופ 8 ביורוליג - וזהו המינימום בליגה הבינונית הזאת - אך לא תצליח לדגדג מעצמות כמו צסק"א, ברצלונה וריאל מדריד. גם פנרבחצ'ה-אולקר של אוברדוביץ', אולימפיאקוס האלופה ואפילו פנאתינייקוס וקובאן נראות כרגע לא בהישג ידה. צירופו האפשרי של דייויד בלו יפייס אולי את רוכשי המנויים ואת התקשורת, ועשוי לשפר מעט את האיזון בסגל, אך לא ישנה במאום את בעיות היסוד: כדי להגיע לצמרת האירופית, מכבי זקוקה לסופרסטארים ולסנטימטרים.