רב-מג ביחסי ציבור

כמו בטרגדיה יוונית, נראה כי סוף טוב לא יהיה לקמפיין הישראלי שמנסה למנוע, או לפחות להאט, את ההתקרבות בין ארה"ב לאיראן. הפגישה עם נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שמתוכננת מחר (ב') לראש הממשלה, בנימין נתניהו, תניב מילות הרגעה וחיזוק מהמארח על "המחויבות הבלתי ניתנת לערעור" של ממשלו לביטחון ישראל, ונאום נתניהו בעצרת-הכללית על חטאי איראן וכזביה, עם "עובדות שאי-אפשר לערער עליהן", יום לאחר מכן (ג'), יסוקר באהדה בתקשורת האמריקאית.

אבל את האביב שהחל ללבלב בשיחת הטלפון בין אובמה לנשיא איראן, חסן רוחאני, בשבוע שעבר, אי-אפשר להחזיר לפריזר. מאמצי ישראל לדחות את השעיית הסנקציות על איראן, לפחות עד שתופסק בפועל העשרת האוראניום - נדונו לכישלון.

השאלה הגדולה היא, אם בעקבות האביב יבוא הקיץ. כלומר, איראן תתפרק בהדרגה מנכסים גרעיניים בעלי פוטנציאל צבאי, ותחולץ בהדרגה מכותונת המשוגעים של הסנקציות שתפרה לה ארה"ב, או, חלילה, החורף יחזור לאחר שיתברר שמתקפת הקסם של רוחאני היתה אחיזת-עיניים, שנועדה לקנות לאייתוללות חצי שנה קריטית להשלמת הפצצה הראשונה. אובמה מהמר על הקיץ. נתניהו - על החורף. רה"מ לא יוכל לאלץ את אובמה להחזיר את הז'יטונים שלו משולחן ההימורים. נתניהו - ואנחנו - רק צריכים לקוות, שב-2014 הוא לא יוכל לומר לנשיא: אמרתי לך!

געגועים לאחמדיניג'אד

המהפך ביחסי וושינגטון-טהרן נובע במידה רבה מהסתלקות מחמוד אחמדיניג'אד, שהיה מתנה גדולה של העם האיראני לעם בישראל. איתן כסלע, היה אפשר לסמוך עליו שהוא יוסיף לבודד את ארצו ולהעמיק את הקרע בינה לבין ארה"ב.

כל התבטאות שלו על "הישות הציונית" ועל השואה העצימה את נידוי איראן. העובדה שיורשו, רוחאני, הוא רב-מג ביחסי ציבור, ואפילו לצייץ הוא יודע, רק מדגישה את חסרון אחמדיניג'אד כתותח תעמולה בשירות ישראל. בהיעדר מפלצת שנושפת בעורפו, הצליח רוחאני לקלוף מוושינגטון עשרות שנות טינה לארצו בתוך פחות משבוע.

והמהפך נובע גם מההצלחה הגדולה של הסנקציות הנשכניות על איראן, שארה"ב יזמה ואכפה במשך שנים, בעידוד קולני של ישראל. רוחאני אינו אוהב את אמריקה ולא את ישראל. אבל הוא יודע שארצו מפרפרת על עברי פי-פחת כלכלית. עם שיעור אבטלה של 15.5% ואינפלציה של כמעט 30%, נשק גרעיני הוא נזם זהב באף חזיר. מה הטעם בפצצה אטומית כאשר המסד מתפורר?

זאת מבינים גם האמריקאים וזו הסיבה העיקרית לכך שאובמה החליט להמר על הקלף האיראני. העובדה שרוחאני מוכן לגמור עסקה בשישה חודשים קוסמת לאובמה הן בגלל רתיעתו המובנית ממלחמות, שהובלטה בקמפיינים שלו לנשיאות, והן גם מפני שהיא מבטיחה לו תשואה גבוהה של הצלחה נדירה בתחום יחסי החוץ בהשקעה מעוטת סיכונים, יחסית.

אם איראן תיתפס בהונאה, אובמה אולי יצטייר כשוטה, אבל טהרן תמיט על עצמה את חידוש הסנקציות, ואולי העצמתן, וגם גמול צבאי פוטנציאלי. האופציה הצבאית מעולם לא הוסרה מהשולחן. מבחינת טהרן, הסיכון גדול מדי.

על רקע המציאות ש"הסטייה האיראנית" של ממשל אובמה היא עובדה מוגמרת, צריכה ישראל להתכונן למאבק החשוב באמת: עתיד הפוטנציאל הגרעיני שלה, לפי פרסומים זרים. המאבק הזה כבר החל. העובדה שרוחאני קרא לישראל להצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני בנאומו באו"ם אינה מקרית. גורמים פרו-ישראליים מעריכים שדרישה איראנית לפתוח את הכור בדימונה לביקורת בינלאומית, בנימוק של הדדיות, תהיה אחד מהנושאים המרכזיים במו"מ עתידי.

בין ישראל לארה"ב יש הבנות, שארה"ב לא תאלץ את ישראל להצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, אבל הן הושתתו על הכרה בחומרת האיום הקיומי על ישראל. עם הטיהור הפוטנציאלי של סוריה מנשק כימי, יוכל ממשל אובמה ליצור זיקה בין הפוטנציאל הגרעיני שבידי ישראל לבין הפוטנציאל הגרעיני של איראן.

פירוז המזה"ת מנשק גרעיני יהיה הישג היסטורי לאובמה. אבל לא ברור איך זה ישרת את האינטרס הישראלי.