הכי קרוב למייקל ג'קסון: אייבל טספיי - שילוב מנצח של אסתטיקה ונשמה

אם כבר הידרדרנו לפורנו-פופ לטף, הנה כישרון אדיר שאת עיקר הביקורת על אריך הנגן הראשון שלו עוררו הטקסטים האירוטיים-בסנט שלו. בסדר, זה נכון, ועדיין, לאייבל טספיי, קנדי ממוצא אתיופי שמכנה עצמו "דה וויקאנד", יש מיתרי גרון וטכניקת הגשה ונוכחות קולית מחשמלות. הוא רק בן 23, הוא נהנה מתמיכה של דרייק, עוד אמן היפ-הופ צעיר וכבר מאז'ורי ממוצא קנדי, ובמקרה שלו, שלל ההשוואות למייקל ג'קסון, איך לומר את זה בלי ליפול ובלי להגזים, לא מאד מופרכות. ב"the town" למשל, ההגשה הקולית שלו לגמרי מכשפת ומזכירה ענקי פאלסט שחורים גם פוסט-ג'קסון, כמו פרינס ומאקסוול. אחרי ששחרר שלושה מיקסטייפים ואלבום אוסף מהם, זו בעצם היצירה השלמה הראשונה שלו. יש בה אורך נשימה, יש בה שאילה מפתיעה ומעולה של סמפול מהאלבום השלישי והמושלם של פורטיסהד לשיר החזק שלו "שייך לעולם", ויש בעיקר שילוב מנצח בין אסתטיקה לנשמה.

יש ניגוד מרתק בין הקול הכה עדין וכמעט מכמיר של דה וויקאנד לבין האלקטרוניקה הקשוחה וגם בומבסטית שמקיפה אותו. הניגוד הזה אחראי לדרמה ולאישיות, ולהרגשה שבן אדם מפתה, חושף קרביים ומתפתל מבעד לצלילים הענקיים והיחסית קרירים הללו. הבעיה היחידה היא הטקסטים החלשים והבנליים, שממש נמצאים שש ליגות מתחת ליכולות של דה וויקאנד כמגיש שירים. האלבום הגיע כבר למקום השני במצעד המכירות בארה"ב ועורר תגובות ביקורתיות קיצוניות. ה"לוס-אנג'לס טיימס" וה"ניו-יורק טיימס", למשל, נתנו לו את הציונים 88 ו-80 בהתאמה. ה"רולינג סטון" וה"גארדיאן", שניהם, נתנו לו רק 40 מתוך 100. גם אני קצת קרוע בין ציון 9 לצלילים ו-3 למילים, אבל נדמה שהתגובות הקיצוניות שדה וויקאנד מעורר מנבאות רק טוב להמשך דרכו. הנה כוח משמעותי בסול המודרני, אחד כזה שיכול לרענן, לזעזע, לבלוט. ואגב, הדים להשפעות אתיופיות בכלל - אין כאן. וכן, לאוהדי ג'קסון, אל תוותרו על ההפנייה לסריקה שמחכה לכם בעמוד הזה ב"קטנה".