רקוויאם לתיק ליברמן

האקדח שהניחו היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, והמשנה הפעלתן שלו לתפקידים מיוחדים, שי ניצן, במערכה הקודמת - ירה השבוע (א') בבג"ץ, בעת ש-3 שופטים בכירים החליטו לנפנף את עתירתה של תנועת אומ"ץ, ולקבור קבורת חמור את אחד מתיקי השחיתות החשובים שנחקרו כאן בשנים האחרונות.

התיק הוא תיק חברות-הקש של אביגדור ליברמן; האקדח היה התעקשותם של וינשטיין וניצן לכלול בהחלטת היועמ"ש מדצמבר 2012 לסגור את התיק מחוסר ראיות, גם את הצהרתו של פרקליט המדינה משה לדור - שתמך בהגשת כתב אישום - כי עמדתו של וינשטיין לסגור את התיק היא עמדה סבירה.

כמה גלגולים התגלגל התיק הזה במסדרונות ובלשכות משרד המשפטים, עד שנסגר בחבטה עזה, שכמו תיקים מרכזיים אחרים בעבר, קרע קריעות בין בכירי הפרקליטות למשרד המשפטים.

התנהלותו של היועמ"ש וינשטיין בתיק ליברמן תישאר לדיראון עולם ככתם על כהונתו כולה. אין דרך להסביר את האופן שבו פעל בתיק ליברמן, בלי שיתעוררו חששות וחשדות.

וינשטיין קיבל את התיק מקודמו מני מזוז, שיכול היה להכריע בו עוד לפני תום כהונתו, אך קיבל רגליים קרות. במקום להתנפל עליו, לקדם את הדיון בממצאי הראיות ובדילמות המשפטיות ולהכריע בו במהירות האפשרית - שהרי כבר אז צבר התיק ותק של שנים במשטרה ובפרקליטות - וינשטיין גרר רגליים.

במשך יותר משנה, וינשטיין לא קיים ולו דיון מהותי אחד בראיות ובחוות-הדעת שהוגשו לו. כשהתכנס סוף-סוף עם בכירי הפרקליטות, נדהמו אלה לגלות כי היועץ אינו בקיא בפרטים. מה עשה שנה שלמה? אחרי שהשתכנע כי יש להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע, אישר לסנגורים זמן מעל ומעבר להתכונן לו, בתוספת עוד ועוד דחיות.

אולם עיקר קלונו של וינשטיין איננו נעוץ במריחת הזמן, אלא בתהליך קבלת ההחלטות: כסנגור מיומן, הוא ביקש לחפש כל חור אפשרי בראיות - כאלה שסנגוריו של ליברמן חשבו עליהם, וגם כאלה שלא. בנימוקיו לסגירת הפרשיות השונות, העלה גם גרסאות עובדתיות חלופיות שהנאשמים עצמם לא העזו להשמיע.

אחרי סדרת השימועים בעל-פה, שיגר וינשטיין עוד רשימת שאלות לסנגורים - המצאה חסרת תקדים, שנועדה אולי לעודדם להעלות עוד טענות שעליהן לא חשבו, ושהועלו בצוות החשיבה שמינה היועץ כדי למצוא את החולשות שבתיק.

אחר-כך הגיעה סאגת עדת המפתח מקפריסין, דניאלה מורצי. כל מתמחה בפרקליטות יודע שלעדה מסוג כזה לא מקיימים "ראיון עד/ה", שכל תכליתו לתת לה סולם לחזור בה מעדותה. אבל וינשטיין התעקש - וראו זה פלא: עדת המפתח אכן חזרה בה מעדותה, וסיפקה לוינשטיין נימוק מושלם לסגירת התיק. מחוסר ראיות, כמובן - עילה שבג"ץ לא העז עד היום להתערב בה, ובוודאי לא יתחיל בעידן של הנשיא אשר גרוניס.

את הפלומבה, שתאיין כל סיכוי להתערבות בג"ץ, שסיכוייה מלכתחילה היו אפסיים, סיפק המשנה ליועמ"ש, עו"ד שי ניצן, שהתבקש על-ידי וינשטיין לכתוב מחדש את ההחלטה המפורטת על סגירת התיק. זאת, לאחר שאת הנוסח הראשונה כתבה עבור היועמ"ש עו"ד דנה נאמן, נוסח שקיבל ביקורת חריפה בתוככי הפרקליטות.

נאמן, שאותה משך וינשטיין מפרקליטות מיסוי וכלכלה ללשכתו, הייתה גם זו שכתבה עבור היועמ"ש את ההחלטה לסגור את תיק החקירה נגד שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר מחוסר אשמה, בניגוד לדעת אנשי הפרקליטות שטענו כי עילת הסגירה הראויה היא חוסר ראיות.

ניצן סבב בין כל בכירי הפרקליטות שתמכו בדעתו של לדור, כי יש להגיש כתב אישום נגד ליברמן גם בתיק חברות-הקש, בנוסף לפרשת השגריר, ושידל אותם להצטרף להצהרת לדור, כי גם העמדה ההפוכה, דהיינו החלטת היועץ לסגור את התיק, היא סבירה. איש מהם לא הסכים, למעט לדור. וינשטיין עט על דברי לדור כמוצא שלל רב, ותוצאתו של מהלך זה, בדמות מחיקת העתירה בלחצם של השופטים, התבררה שלשום.

היחידה שהתקשתה נוכח הסיטואציה המשפטית הייתה המשנה לנשיא העליון, השופטת מרים נאור. היא ביקשה להימנע מכתיבת פסק דין, שהיה עלול להתפרש מצד אחד כהכשר מצד בג"ץ להחלטת וינשטיין לסגור את התיק, ומצד שני כמתן חסינות מוחלטת להחלטות היועמ"ש בתחום הפלילי, לעולם ועד. לשיטת נאור, היועמ"ש אינו ראוי לא להכשר ולא לחסינות.