מדוע הספורט הישראלי פשוט לא מצליח להתרומם?

"כשהייסורים באים", אומר המלך קלאודיוס במחזה "המלט" מאת שייקספיר, "הם לא באים בהתגנבות יחידים, אלא בגדודים". ואכן, נדמה שבשבועות האחרונים ייסוריו של חובב הספורט הישראלי באו בגדודי ענק. שלושה הפסדים ליריבות לא אימתניות של נבחרת הכדורסל והדחה שלה מאליפות אירופה, הפסד צפוי לרוסיה ותוצאת תיקו מביכה מול אזרבייג'ן החלשה לנבחרת הכדורגל. ואם לא חסר צרות, אז גם הדחה של נבחרת הדיוויס מהבית העליון של הגביע החשוב בעולם לנבחרות. הדובדבן שעל הקצפת, אליס שלזינגר, מבכירת אלופות הג'ודו בישראל, הודיעה שבעקבות סכסוך עם איחוד הג'ודו היא מחפשת מדינה אחרת לייצג באולימפיאדה הבאה. בקיצור, עד שלא הופכים את קנדי קראש למקצוע אולימפי, הסיכוי להישגים ספורטיביים נראה די נמוך.

כדי לעשות קצת סדר בבלגן, מינינו ועדת חקירה, או נכון יותר משלחת חיפושים שתנסה למצוא איפה טעינו. חבריה: עמיחי שפיגלר ויהונתן כהן, שני אנשי ערוץ הספורט. השניים מגישים ביחד ולחוד את מהדורת "חדשות הספורט" המוקדמת בערוץ, משמשים כשדרנים של משחקי כדורגל (ליגה לאומית וליגות באירופה), ובעיקר מהווים את הדור הצעיר והרענן של הערוץ וכאלה שאי אפשר לחשוד שהם לא אוהבים את המשחק. כמעט ולא נגענו.

לא נלחמים על הזכות לייצג את המדינה

- בואו נתחיל דווקא באליס שלזינגר. עד שכבר יש ענף שבו אנחנו מהבכירים בעולם, אנחנו מצליחים גם שם לירות לעצמנו ברגל.

שפיגלר: "דווקא בעניין הספציפי הזה, לא רק המערכת אשמה. אני האחרון שיסנגר על מערכות הספורט בארץ, אבל במקרה הזה נכון שאיגוד הג'ודו אולי לא התנהל בחוכמה, אבל גם לשלזינגר יש חלק גדול בעניין. זה לא במקרה שבן הזוג שלה מעורב בזה (שלזינגר סירבה להתאמן עם המאמן של נבחרת הג'ודו בתואנה שהוא מאמנה של המתחרה הגדולה שלה, ירדן ג'רבי, והעדיפה להתאמן עם מאמן אחר, שהוא גם בן זוגה הנוכחי, י"א). זה לא סתם שכל הבלגן התחיל לצאת ברגע שירדן ג'רבי התחילה להצליח יותר ממנה ובאותה קטגוריית משקל, שמה לעשות, אפשר לשלוח בכל קטגוריה רק מתחרה אחת לאולימפיאדה".

כהן: "אין פה אף צד שהוא נקי במאה אחוז. אבל מה שכן אפשר להגיד בנושא, הוא שעמיחי ואני, כאזרחי המדינה וכאוהדי ספורט, שגם אם אנחנו לא איזה שני פטריוטים יוצאי דופן, אכפת לנו ממה שקורה פה ויש לנו תחושת שייכות כלפי הספורט הישראלי, חשים מין תחושה שחולצת הנבחרת או הזכות הגדולה של לייצג את המדינה הפכה להיות משהו זול, שלא נלחמים עליה יותר. וכשאני אומר עבר, אני לא מתכוון רק לימי קום המדינה. גם לפני עשר ו-15 שנה ידעו שלייצג את המדינה זו זכות גדולה. היום לא חושבים ככה.

"אולי זה קשור לבעיות חינוכיות רחבות יותר. דור ההורים שלנו ידע שהמדינה יכולה להיגמר בכל רגע, אז הייתה להם איזו יראת כבוד ביחס אליה ואילו הדור של הילדים שלנו כבר מתייחס למדינה כאל משהו מובן מאליו ועובדה מוגמרת, ובאותו אופן הוא מתייחס לאופציה לייצג אותה בנבחרת. אולי זה, ביחד עם השפע שבו אנחנו חיים והרדיפה אחרי השפע העצמי, גורם לשחקן הישראלי להגיד: 'אוקיי, עדיף לי לשחק בבלגיה ולהרוויח כסף, מאשר לבוא לנבחרת או לייצג את אזרבייג'ן בג'ודו ולא להתפשר עם האיגוד בישראל כדי לייצג את ישראל בכל מחיר'".

- הגאווה שאתה מתאר הייתה נכונה גם בניינטיז? גם לנבחרת של שרף עם נערות הליווי היה אכפת מהמדינה יותר מלחבר'ה של היום?

"אני בטוח שכן. בנבחרת הכדורגל של שרף בניינטיז בהחלט הייתה גאוות יחידה. ברור שהם לא התנהלו בצורה הכי נקייה, אבל כן הייתה תחושה שהם הצליחו להעביר גם בדברים מאוד קטנים. דברים כמו איך אתה יורד לגליץ' או איך אתה מדבר עם עיתונאים אחרי המשחק. הם העבירו תחושה של יותר מחויבות ואכפתיות מאשר יש לנבחרת של היום. דווקא עמיחי לא מסכים איתי".

שפיגלר: "אני חצי לא מסכים איתך. הדור ההוא של הניינטיז ממש לא היה סמל לשום דבר ולא הייתי שם עליהם את המורשת הספורטיבית של מדינת ישראל. כמו שאמרת, כולנו יודעים איפה הם גמרו. אבל מצד שני, כן יש איזו תחושה שהספורטאי הישראלי יותר ויותר דואג לעצמו ורק אחר כך לנבחרת שלו".

- זה לא ככה בכל העולם? לקובי ברייאנט אכפת יותר מנבחרת ארה"ב בכדורסל שהוא רואה באולימפיאדה כל ארבע שנים, או מהקבוצה שלו שהוא רואה כל יום ומשלמת לו שכר אסטרונומי?

כהן:" אולי אתה צודק. אבל כנראה שהחינוך שהוא מקבל בארה"ב למצוינות וניצחון בכל מחיר ולא משנה המסגרת, מביא אותו להישגים ולרצינות גם בנבחרת".

שפיגלר: "וגם כשהוא מגיע לנבחרת, אפילו שאין לו שום צורך מקצועי בחשיפה או שיראו אותו סקאוטרים וזה רק פוגע לו בחופשת הקיץ ומוסיף לו עומס וסיכוי להיפצע, אתה עדיין רואה שהוא בא הכי מקצועי ומסור ורציני ועומד בסוף על הפודיום ובוכה בהמנון. האם הדמעות מזויפות? אני לא יודע, אבל מבחינת כדורסל, רואים שהוא בא לעבוד ברצינות".

מתמכרים לתוצאות האחרונות

- אז במשפט אחד - מה הבעיה הכי בסיסית שלנו?

"הבעיה שלנו ברמה הכי בסיסית היא שאנחנו תמיד מתמכרים לתוצאות האחרונות. אם יש משחק מקרי טוב אז העיתונים מלאים בהלל ובשבחים כאילו תכף אנחנו לוקחים את אליפות העולם, ואם יש כמה תוצאות רעות אז מיד יש אווירת משבר. אבל הבעיות של הספורט הישראלי לא קשורות לתוצאה ספציפית כזאת או אחרת והן הרבה יותר עמוקות. אם היינו עולים שלב בדיוויס ובכדורסל ומצליחים להוציא תוצאה יותר טובה מאזרבייג'ן ואפילו מרוסיה בכדורגל, זה עדיין לא היה אומר שאין לנו בדיוק את אותן בעיות שיש לנו. מצב הכדורגל שלנו בכי רע לא משנה איזו תוצאה היינו עושים".

כהן: "זו תופעת הלוואי. ההפסד. עיקר הסיפור הוא שהדבר היחיד שמזעזע אותנו בסופו של יום זה התוצאות המידיות. זו אמנם קלישאה, אבל זה נכון שהדרך יותר חשובה מהתוצאה, וכשאתה רואה איך מתנהלות מחלקות נוער בארץ ואתה קורא את הדוח של ועדת זליכה (ועדה ברשות פרופ' ירון זליכה שחקרה לעומק את הבעיות בכדורגל הישראלי, י"א), אתה מבין הכל. הדבר הבסיסי שהוועדה מדברת עליו, שנמאס כבר להזכיר אותו שוב ושוב אבל הוא נשאר נכון לאורך כל השנים, זה כל הסיפור שנקרא תרבות ספורט שלא קיים פה.

"זה מתחיל מחינוך למצוינות בבתי ספר והזנחה פושעת היסטורית של המתקנים ושל מחלקות נוער וילדים, ככה שהדרך היחידה להצליח פה כספורטאי זה אם אתה כישרוני באופן חריג או אם איזה מועדון ממספר מועדונים יחידי סגולה איתר אותך בגיל צעיר ואימץ אותך. לשאר האנשים אין סיכוי וזה בגלל שמחלקות הנוער לא נתפסות כדרך לקדם את הספורטאי הצעיר אלא כדרך לשנורר כסף מההורים, ואז מתעסקים רק בניצחונות מידיים ובלתת לילדים תחושה של הישג מזויף, ולא בבנייה לטווח ארוך של קשר עם הקהילה או של ספורטאי צעיר עם מיומנות, ומשם מתחילה כל הבעיה".

שפיגלר: "כמובן שיש יוצאים מן הכלל שצריך להזכיר אותם, כמו העבודה היוצאת מן הכלל שעושה עמיתנו מודי בר-און במחלקת הנוער של הפועל חיפה, שזה מועדון עם היסטוריה מפוארת בכדורגל הישראלי. מועדון שבדיוק בגלל הסיבות שפירטנו ירד מגדולתו, ואני בטוח שעם ההשקעה והבנייה המחודשת שמודי מוביל שם, יחזור תוך כמה שנים להיות פקטור משמעותי. הכל מתחיל ממחלקות נוער ושחקני בית, כי האוהד הממוצע רוצה לראות את הבחור שלמד איתו בשכבה משחק אותה על המגרש ולא איזה זר קרואטי ב-200 אלף דולר".

כהן: "וזה לעולם לא יקרה כל עוד ראשי הקבוצות וההתאחדות, גם בכדורגל גם בכדורסל, ימשיכו לראות במחלקות הנוער רק דרך להגדיל הכנסה ולממן את הזר הקרואטי, שזה כאילו מביא את התוצאה של היום ואת ההישג של היום והכותרת בעיתון של היום, אבל בינתיים הבור מעמיק ומעמיק".

שפיגלר: "אין היום הרבה אנשים שמנהלים את הקבוצות שמבינים את תפקידם. ותפקידם הוא לא למנף את קריירת הנדל"ן שלהם דרך הספורט. דוגמאות לא חסרות. אם תגיד לי שחיים רמון בא להפועל תל אביב כדי לקדם נוער, אני לא אאמין לך. אבל אם תגיד לי שהוא בא להפועל תל אביב כדי לקדם את המפלגה הבאה שלו, אני יותר אאמין לך. רק שלמרבה הצער, רוב הסיכויים שזה ייגמר כמו המפלגה הקודמת שלו".

כהן: "כל זמן שיש מועדוני כדורגל שמוחזקים על-ידי עבריינים מורשעים שכל ההתעסקות הספורטיבית שלהם מרגישה כמו ניסיון שקוף להלבין את תדמיתם, כמו במקרה בית"ר ירושלים, זו הנצחתה של הרשלנות של כולנו כאוהבי ספורט".

- דיברתם על חשיבות דוח זליכה - הנה הזדמנות. תנו בכמה משפטים את עיקרי מסקנות הוועדה שלא נחשפו לדעתכם עד היום בתקשורת.

"יש שם כמה נקודות משמעותיות. אחת, הצבת סטנדרטים חדשים בהתעסקות עם נוער. סטנדרטים שיותר מקדשים את התהליך ופחות את ההישגים, לדוגמה, להוריד את רף התחרותיות בגילאים הצעירים. דבר נוסף, הוא הפרדת רשויות בכדורגל. זה תחת הכותרת של מנהלת ליגה, אבל זה בעצם הפרדת רשויות. חשוב שיש התאחדות, מנהלת ליגה של הקבוצות, איגוד שופטים ובקרה תקציבית, וכל אחד מהם הוא גוף נפרד.

"דבר משמעותי נוסף ואולי הכי משמעותי - וסליחה על המונולוג הארוך מדי - הוא הקצבת משאבים לעמותות אוהדים. מתוך הבנה והשלמה עם העובדה שהמרכזים העתיקים של פעם סיימו את תפקידם בעולם ולא יכולים להביא את הספורט למצוינות. יש פה קריאה לציבור - אתם אוהבים מועדון מסוים? גרים במקום מסוים? קחו אחריות על המועדון ואנחנו נעזור לכם בניהול, בתקציבים ובהכל".

שפיגלר: "כל מי שישב בבנייני התאחדות הכדורגל והכדורסל צריך ללכת הביתה. אנשים יושבים שם עשרות שנים, והבניין רקוב מהיסוד. מפה צריך להתחיל כל שיקום. זה לא שאלת לוזון או לא לוזון, אלא ניקוי אורוות מוחלט של כל המוסדות האלה. דן חלוץ הגיע עכשיו לנהל את איגוד הכדורסל. איש רציני, לא עסקן ספורט קטן. אבל הסיכוי שלו להוביל את הכדורסל למציאות אחרת הוא קטן, כי כל מה ומי שמקיפים אותו מזוהים עם הריקבון והדברים הרעים".

כהן: "לכן התקווה, בכל ענפי הספורט, היא להתפלל לטייקונים בעלי אמצעים בלתי נגמרים כמו מיץ' גולדהאר במכבי תל אביב או יעקב שחר במכבי חיפה, או שפשוט הקהל ייקח אחריות. כמו מה שאמרנו על מודי בהפועל חיפה או הפועל תל אביב כדורסל, שתוך חמש שנים בנו מחדש את הקבוצה שלהם".

*** הידיעה המלאה במגזין ManTalk של "גלובס"