בדומה ליחס לתאגיד הרוע הבינלאומי ספקטרה "המככב" בסרטים המוקדמים של סדרת ג'יימס בונד, כך מתייחס ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לתאגיד הרוע הקרוי הרפובליקה האסלאמית של איראן.
גם לבונד היה קשה להיפרד מ"ידידו" ד"ר נו, ולעבור להילחם נגד רעים אחרים. נתניהו, כנראה אחוז חרדה קיומית, החליט בסיבוב הנוכחי של המופע הבינלאומי שלו, להפוך לד"ר נו בעצמו. כלומר, לזה שאומר "לא" לכל יוזמה, לכל רוח שינוי, לכל סיכוי שמשהו עשוי להשתנות לטובה במצבנו הקיומי.
דומה, כי משהו רע קרה לנתניהו בחודשים האחרונים. הלך מחמוד אחמדינג'אד, בא חסן רוחאני. נעלמה הכחשת השואה, באה רטוריקה שפויה ומתונה יותר. חריצת הלשון המחוצפת לנורמות המערביות הוחלפה בהצהרות על רצון ליישר קו עם האמנות הבינלאומיות בנושא אי-הפצת נשק גרעיני. וכך הפך נתניהו ברגע אחד לאיש העבר. זה שאינו יכול בלי הנבל השטני שבו יש להילחם. הופעתו הקודמת בעצרת האו"ם, שבה הציג קריקטורה של פצצה-מתקתקת, כאילו היה גיבור של סרט מצויר, נחשבה על-סף המגוחכת כבר אז. הבעיה היא שנתניהו מסונדל כעת לנרטיב שהוא עצמו יצר.
נאומו של נתניהו הערב (ג') בעצרת האו"ם בניו-יורק יעורר מן הסתם עניין רב, בעיקר בזירה המקומית ופחות בזו הבינלאומית. חבל שעיקר העיסוק יהיה בשאלת האיך, ולא במה. ידברו על האנגלית הרהוטה שלו, על סבר פניו החמור, על אם הרטוריקה כללה את מילות העוגן המפחידות - סכנה לביטחון העולם, מרוץ החימוש, מתקני גרעין, פצצה. ראש ממשלת ישראל מזכיר לפעמים בודק ביטחוני בנמל התעופה, ששואל אם קיבלנו מתנה או חבילה להעביר, ומקפיד לסיים את המשפט במילה זורעת פחד דוגמת "חומר-נפץ" או "פצצה".
הריאל-פוליטיק של המהלכים הנוכחיים שקוף למדי: איראן כורעת תחת נטל הסנקציות הבינלאומיות ומבקשת להפחיתן; היא תבקש לעשות זאת, מן הסתם, תוך מזעור התשלום שיגולם בעצירת תוכנית הגרעין שלה, הן בשלב המו"מ והן לאחר שייחתם הסכם. נשיא ארה"ב, ברק אובמה, נלהב למהלך הזה מתוך הצורך האישי שלו, ושל ארה"ב כמעצמה בינלאומית, להוביל להישג כזה; ואילו ישראל מבקשת לשמר את האופציה הצבאית, ולהימנע ככל הניתן מהקלות לאיראן עד שיתברר שאכן אין כאן "הונאה" או "מלכודת".
קולות חדשים מטהרן
נראה כי נתניהו כלוא כל-כך בסגנונו הרטורי להרשים ולשכנע, שהוא איננו ער לצורך לשנות את המהות. כלומר, את הקו שנוקטת ממשלת ישראל ביחס להתפתחויות בין איראן למערב. אולי הוא אינו מסוגל לכך.
ישראל הייתה יכולה לצבור נקודות קלות בזירה הבינלאומית, אם הייתה נוקטת גישה אחרת ביחס לקולות החדשים הנשמעים מטהרן. במקום להחרים את נאומו של רוחאני באו"ם - צעד המעניק בדיעבד לגיטימציה לכל פעם שבה נציג ערבי נטש פורום בינלאומי שבו דיבר נציג ישראלי - היה על נתניהו להישאר במקומו, להיראות קשוב, ולהשמיע מסר פרגמטי בהמשך.
אבל זה כנראה לא טבוע בדי-אן-אי שלו. נתניהו בוחר - או שמא הוא חש עצמו כפוי לבחור - בהמשך הגישה הבדלנית של ישראל, החרדה מכל שינוי בזירה הבינלאומית, גם אם ייתכן שהשינוי הוא לטובה. גישה המכורה לתפיסה ש"כל העולם נגדנו" והשטן הגדול רוצה להשמידנו. אלמלא היה נתניהו כל-כך מקובע בתפיסה הזו, ישראל לא הייתה נתפסת היום בזירה הבינלאומית כמי שנאחזת בעולם הישן, בעוד המציאות משתנה במהירות.
חרדתו של ראש ממשלת ישראל שמא הפרטנר שלו לטנגו האימים ייעלם לפתע, מקבעת את ישראל כסוכנת של עולם העבר. ממילא ישראל נתפסת בזירה הבינלאומית כמי שאיננה מסוגלת להתנתק ממרדפי טום וג'רי עם הפלסטינים. כאשר נתניהו יהיה ראש ממשלה בדימוס, הוא יוכל לצאת לסיבוב הרצאות בינלאומי ביחד עם אחמדינג'אד, בעוד רוחאני ומנהיגי ההווה מצעידים את העולם קדימה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
