לא כולם צ'מברלין

לא זה הזמן לחרוק שיניים. זאת אומרת, לא רק לחרוק שיניים. שיחת האוהבים בין נשיאי ארצות הברית ואיראן מצדיקה חריקה, אבל מדינאות, בניגוד לשיח טוקבקיסטים, אינה יכולה להסתפק בהוצאת קיטור.

הרשימה הזו נכתבת לפני נאומו של ראש הממשלה בעצרת האו"ם, והיא מניחה שהוא ירבה להתלונן. נאומיו בעצרת בשנים האחרונות לא הועילו לעניינה של ישראל. הם נעו בין הנלעג למעצבן, עוד מזמן השרטוט החובבני של הפצצה הממשמשת ובאה. אני מציין את זה בצער, לא בשמחה לאיד, מפני שמר נתניהו ניחן בדי כישרון רטורי, לפחות באנגלית, כדי לסגל לשון אלגנטית יותר מזו המדוברת בלשכתו, או בלשכות סגני השרים המנהלים את המרד נגדו.

בשנה שעברה כעת חיה התעוררה בלבו של נתניהו התקווה, שמיט רומני יצליח להגיח מאחור ולהכות את ברק אובמה בבחירות לנשיאות. בדיוק לפני שנה כשל אובמה בוויכוח הטלוויזיה הראשון. רושם נסיגתו בסקרים היה ברור למדי, וידידיו הטבעיים של נתניהו באמריקה הדביקו אותו באופטימיות.

הנשיא אובמה מעולם לא היה איש כלבבם של רוב הישראלים. גזענות וולגרית (בייחוד בטוקבק-לנד) נכרכה בביקורת נוקבת על השקפות עולם. אובמה ייצג אמריקה אחרת, שלא התפעלה מגיבורי המערב של אמצע המאה ה-20. למרבה הסמליות, תיכף לכניסתו לבית הלבן הוא הורה להחזיר פרוטומה של צ'רצ'יל לשגרירות הבריטית.

הסמליות נגעה כמובן לאסוציאציות הקלישאיות של בני הדור הקודם. חייהם, או לפחות חיי הוריהם, עמדו בסימן הפייסנות כלפי היטלר. הם חזרו ושמעו, כי היא הייתה יכולה להימנע, אילו הקשיבו הבריטים לצ'רצ'יל במקום להעריץ את פיסת הנייר ("שלום בדורנו") של צ'מברלין. לא כל-כך בטוח שהאסון היה יכול להימנע, אבל ברור שמוטב היה להקשיב לצ'רצ'יל, לפחות ב-1938.

עזבו את המטרייה

לרוע המזל, כוחה של המטאפורה הצ'רצ'יליאנית נשחק והלך במרוצת השנים. זה מה שקורה לקלישאות המשמשות קצת יותר מדי. לא כל איש רע הוא היטלר, לא כל ז'נבה או אוסלו היא מינכן, לא כל ניסיון למנוע מלחמה הוא "פייסנות". ישראלים מנופפים במטריית צ'מברלין קצת, או הרבה, או הרבה מאוד, יותר מדי. הם הצליחו לעייף את רוב בני שיחם, כולל מי שהטראומה של מינכן עדיין משפיעה לטובה על מחשבתם.

הניסיון של מלחמת העולם הראשונה הקטין עד מינימום את רצונן של הדמוקרטיות המערביות לצאת למלחמה. קצת קשה להתלונן על הצרפתים, שאיבדו עשירית מאוכלוסיית הגברים שלהם בין 1914 ל-1918, ונתח ניכר של ארצם, תחת כיבוש גרמני, היה לישימון ולצייה. צריך להתבונן בכותלי אוקספורד וקיימברידג', ולסקור את השורות הארוכות של תמונות הנופלים במלחמה ההיא, כדי להבין איך נולדה ההחלטה הידועה לשמצה של מועדון-הוויכוחים האוקספורדי, 1932, ש"לא להילחם לטובת מלכנו או ארצנו".

בחודש שעבר נדהמו די הרבה אנשים, כולל אובמה, לגלות עד כמה פחת רצונם של האמריקאים לצאת למלחמה, או רק לפעולה צבאית מוגבלת, אפילו לטובת עניין צודק. אלמלא השליכה רוסיה גלגל הצלה, ופעולת-עונשין בסוריה הייתה מועמדת להצבעה בבית הנבחרים, הנשיא היה מפסיד. הפוטנציאל של הפסד כזה אינו ניתן כלל להערכה. אפשר שזה היה המבוא לנסיגה אמריקאית מענייני העולם.

נשיא ארצות הברית לא היה מורשה להעניש רודן ברוטלי, המשמיד את בני עמו זה שלוש שנים. מבצע בסוריה היה כרוך כמובן בסכנות, אבל הן מחווירות לעומת הסכנות הכרוכות במלחמה נגד איראן. שני שלישים של האמריקאים, על-פי הסקרים, התנגדו לסוריה. מותר לשער שהמספרים לא היו משתנים כלפי איראן.

חומת אייפא"ק הייתה מובקעת

רק זה היה חסר לישראל: בפעם הראשונה בתולדות יחסיה עם ארצות הברית, היא הייתה מועמדת למשפט דעת הקהל האמריקאית, ומפסידה. זה משהו שממנו ישראל הצליחה להימנע, מזל או שכל, במרוצת מלחמותיה וסכסוכיה. התנגדות קונקרטית למהלך שנועד לעזור לישראל הייתה עלולה להעניק תמיכה עממית קבועה לאסכולה אנטי-ישראלית. אסכולה כזאת תמיד הייתה קיימת, אבל ב-30 השנה האחרונות היא חזרה ונתקלה בחומת אייפא"ק, ולא הצליחה למצוא בסיס תמיכה ממשי בין אמריקאים לא-יהודיים, בערים הקטנות של המערב התיכון, או בשכונות העוני של הערים הגדולות.

המטאפורה הצ'רצ'יליאנית משמשת לעתים קרובות אנשים החושבים ש"מנהיגות" כרוכה בנכונות להמרות את פי העם; שראויים לבוז הם המנהיגים המזמינים סקר דעת קהל לפני שהם מקבלים החלטה. יש בזה משהו, אבל בשום פנים אין בזה הגדרה מושלמת של מנהיגות. יש דברים שאי אפשר לעשות בחברה דמוקרטית נגד רצונו המפורש של העם. מלחמה היא אחד הדברים האלה.

פרנקלין רוזוולט, האיש שהציל את הציוויליזציה המערבית, חרק שיניים במשך שנים כאשר חזר ונתקל בסירובם של בני ארצו להתערב בענייני אירופה. רק בקושי, שנה ורבע לפני שיפן וגרמניה גררו את אמריקה אל המלחמה, הצליח רוזוולט לשכנע את הקונגרס להרשות גיוס חובה (http://tinyurl.com/2vtgl7). אפילו אחר כך, במערכת הבחירות שלו, בסתיו 1940, הוא חזר והבטיח שלא להתערב במלחמה, אף כי ידע יפה שאין לו ברירה. כך ממש עשה וודרו ווילסון, בבחירות של 1916, רק חמישה חודשים לפני שארצות הברית הכריזה מלחמה.

לא כל מחרחר מלחמה הוא צ'רצ'יל. לא כל מחרחר שלום הוא צ'מברלין. לפעמים אנחנו נאלצים להתנועע בתחומים אפרוריים, גם כאשר נדמה לנו שהכול צבוע בשחור ובלבן.

מה היה ראש הממשלה צריך להגיד השבוע באו"ם? אדרבא, הוא היה יכול להגיד, שידברו ויחייכו. אנחנו מאחלים לאמריקה ולאיראן שלום וידידות-נצח. אבל אנחנו נוסיף להתבונן במוני-הגייגר. *e