"כשפוקס רצו לצלם את בר רפאלי הם כבר לא היו צריכים אותי"

נקודת המפנה בקריירה של רון קדמי הייתה בפגישה לילית אחת בסטודיו הישן שלו לפני שבע שנים. דורון סבג, אחד מאספני האמנות הגדולים בישראל ומנכ"ל ORS, הסכים לבוא אליו ולראות את הצילומים שלו. "האופנה שלך היא האמנות שלך", אמר סבג לקדמי, ולפגישה הבאה שלהם הגיע עם דורון לוריא, הרסטורטור הראשי של מוזיאון תל אביב ואוצר מוערך, שגם הוא התפעל מהעבודות. כשסבג קנה שני צילומים שלו, קדמי, שעד אז קטלג את עצמו כצלם וידיאו וסטילס, הרשה לעצמו להשתעשע בהגדרה עצמית חדשה: אמן רב תחומי שמתעסק ברוב המדיות.

"עולם האופנה עבר שינוי מאוד גדול כשהפך לגלובלי", הוא אומר בטון נמוך ונחוש, בשקט שיכול למוטט קירות. "מייצרים בסין, מוציאים קולקציה מהיום להיום. המציאו את הפוסטר הענק עם תמונה ומאחוריה תג מחיר של 129.99. אפילו כשאני עושה קמפיינים פרובוקטיביים ב-TNT, מדביקים מתחת לתמונה את המחיר".

- החברות רוצות למכור. זה לגיטימי.

"תראי מה קרה לפוקס, ששווה מיליארד שקל. במשך עשר שנים בניתי שפה, מותג".

- מה קרה לפוקס? רק טוב.

"עשיתי את שלי בבניית המותג. כשהם הגיעו לקטע של לצלם את בר (רפאלי) בבגד אדום על רקע לבן, הם לא היו צריכים אותי. תוגמלתי היטב עבור מה שעשיתי עבורם, אין לי טענות. היום הם לא מתחרים באופנה, אלא הולכים על הבייסיק, הראל ויזל חזר לדנ"א של המותג".

- זה מוצדק כלכלית, לא כך?

"מהלך גאוני. הוא מתעסק היום בקמעונות, ירד ל-280 פריטים במקום 500, שאפו. ריספקט".

- אתה כועס על כך שהוא ויתר עליך?

"ממש לא. אני רואה מה הם עושים היום וזה לא שובר לי את הלב. אני צלם אמן. הייתי נוסע לעשרה ימים עם צוות גדול, גיא פינס עשה מזה סרט - סיישל, זנזיבר, ולא רק חברות אופנה - היו גם אורנג', יס ואחרים. עשר שנים הייתי שותף במיתוג של כולם; הילד עם הבלון הכתום של אורנג'? שלי. היום הם קונים תמונות באימג'בנק".

- יש לכם תרומה משפחתית בבניית המותג. אחיך הגדול, יעקב קדמי, היה מנהל השיווק של אורנג' כששכר אותך. גם לך יש חוש עסקי מפותח?

"יש לי אוריינטציה עסקית לאורך כל הדרך. אימא שלי, רשליקה, שהייתה בשלנית מעולה והוציאה ספר בישול, פיסלה וציירה. הייתי הצעיר מבין שלושה אחים ואותי היא ייעדה להיות אמן, אבל הביזנס תמיד עניין אותי".

- יש בכלל ביזנס בצילום?

"בטח, וכשיצאתי לעולם ראיתי כמה ביזנס. ב-2002 פרצתי לאיטליה כשקיבלתי שער בפוטו איטליה. צילמתי ל-GQ, לאל, לווג, למקסים, עברתי ללונדון ועשיתי קמפיינים לקמפרי, ל-3G, לתכשיטים. התחלתי להרוויח יפה".

- אז למה לא נשארת שם?

"בגלל הילדים. הם היו בני 8 ו-12, והבנתי שאני הולך לפספס אותם. אבל שם תפסתי שהצילום הוא רק הציר המרכזי לעיסוקים שאפשר לגזור ממנו".

- עם החושים שלך, לא הבנת את זה קודם?

"היו לי חוזי ענק עם קסטרו, עם פוקס, הייתי בלעדי במעריב במשך 15 שנים, סכומים שצלמים היו יכולים רק לחלום עליהם, והכול סגרתי לבד. לא העסיק אותי להרחיב את העסקים".

- היום התחרות יותר קשה. כל אחד יכול להעלות צילום מעולה באינסטגרם. הכול אוטומטי, לא צריך להיות גאון גדול.

"הצילום הדיגיטלי השתלט. צלמים צעירים לא צריכים לדעת תאורה. עושים קליק ומתקנים על המחשב. זה נתן להם צ'אנס, אבל פגע בוותיקים. אם פעם השוק התחלק בין חמישה צלמים, כיום הוא מתחלק בין עשרים. מצד שני, יש שוק אינטרנט שמתפתח, שרעב לחומרים וצריך למלא אותו".

- גם באופנה?

"לכל חברה יש אינסטגרם, פייסבוק, קטלוגים".

- יש בזה כסף?

"מחירים נמוכים יותר, אבל זה מכניס עוד עבודה. כששילבתי וידיאו בסטילס, אמרו לי, אתה צלם סטילס ולא וידיאו. אני זוכר שעשיתי את הקליפ ל'חלולים' של אביב גפן. זה היה וואו. אחר כך קליפ למטרופולין שזכה בפרסים. עשיתי גם פרסומות, אבל לא עבדתי בזה. הייתי צלם אופנה. נלחמתי על הזהות שלי. אפשר לעשות סטילס, וידיאו, אמנות, הכול. בארץ אין ברירה אלא לעשות את הכול. בחו"ל רוצים שתתמקצע בתחום אחד".

- והתחום שלך?

"נשים חזקות, שחור-לבן, סקסי, השפעות של ניוטון ושל עולם האמנות".

- לא מכתיבים לך כלום.

"ונותנים שם חופש וכבוד".

- שלא קיימים בארץ.

"זה מחלחל לאט. פעם רצו שיראו את כל השמלה. היום זה יותר חמור, כי מוכרים מוצר. לא אופנה".

- והאמנות חיכתה בתור.

"היו שנים שבהן היא נדחקה הצדה, כשעבדתי בכל יום והייתי עסוק בבניית השם שלי. ואז, אחרי עשר שנים אינטנסיביות, התחלתי לצלם בלילות דוגמניות, קרן מיכאלי, שרון גניס. עם קרן ודודי בלסר עשיתי צילום של חייל וחיילת, בשיתוף עם ניר הוד, וזה הצילום שהתפרסם על בפוטו איטליה. חיפשתי את הפנטזיות ואת האימג'ים האחרים. וב-2007 יצאתי עם 'פול פרונטל', תערוכה שבה צילמתי דוגמניות בלי איפור ושיער, וחיפשתי את האישיות. חזרתי לטקסים של הנשים הקדמוניות שהיו עוטות קרניים".

- יש קונים לצילומים כאלה?

"פרינטים יכולים להימכר גם ברבע מיליון דולר. הצילום הוא כבר לא האחות החורגת של האמנות כמו פעם. התערוכות שלי נמכרות פרי סייל על-ידי אספנים. הצגתי תערוכה במוזיאון בלודז' שבפולין, בשם 'כיסוי וגילוי', שתוצג בקרוב גם בארץ".

- ב"שבוע האופנה" שיפתח באמצע אוקטובר בגלריות בחולון, תציג תערוכה בשם "חולית 2013".

"הסרט מאוד השפיע עליי בזמנו, וצף שוב כשנפגשתי עם זוג אמנים מרוסיה, שעקבו אחריי והגיעו לסטודיו עם מזוודות ובתוכן מסכות שהם מייצרים. הם למדו בוונציה טכניקה של תלת-ממד משולבת בטכנולוגיה מתקדמת".

- יחד עם פריצת האמנות, פרץ אצלך גם הצד העסקי, מה שלא שכיח אצל אמנים.

"פתחתי בית ספר לצילום אופנה ואני מתעסק שם בשאלה מתי צילום עולה לדרגת אמנות: כשיש לו סוד; כשהצילום שלו מעלה יותר שאלות מתשובות; כשיש לו יותר רבדים, עומק חברתי ותרבותי; כשהצופה חוטף אגרוף בבטן. כשירד הלחץ מהפרנסה והעשייה, ניתחתי את השוק והבנתי שיש לי הרבה מה לתרום בתחום, מה שבוגרי בצלאל והדסה לא יכולים לקבל".

- למה לא הצטרפת לאקדמיה?

"כי רציתי שבית הספר הזה יהיה בדמותי. לקחתי את עופר בראייר, שהוא מתודולוג, ופרקנו את רון קדמי למערכי שיעור במשך שנה. הבאתי את כל התותחים הגדולים בתחום, כל מי שיכול לחשוף את התלמידים לתעשייה, ויש לי כבר שמונים בוגרים. המצטיינים עובדים".

- ואתה גם צלם חתונות. מה הקשר?

"התחום היה נמוך ומזעזע, והיום הכסף הגדול והפקות הענק עברו לשם. הקמנו חברה שמעסיקה צלמי אופנה שמצלמים חתונות".

- צילמת בעצמך את החתונה של אסתי גינזבורג.

"שהתחתנה אצלי בבית, בהשראת מריו טסטינו וטרי ריצ'רדסון. אם סטסינו עושה חתונות של האלפיון העליון, גם אני יכול".

- איך אתה משתלט על האימפריה הזאת?

"אני עובד מסביב לשעון. יש לי שותף. הוא בשיווק ואני בפיננסי. אני משחק בכמה מגרשים, וזה מצליח לי. אולי לא אהיה כמו מיכל רובנר, כי כדי להגיע לשם צריך להיות מושקע באמנות 100% - בלי משפחה, ילדים וחיים - אבל אני לא בחרתי בדרך הזאת".