מי רוצה שביתה בנמלים?

בזמן שמדינה שלמה מתעסקת בחזרתו של אלון חסן לראשות ועד העובדים של נמל אשדוד, מדינת ישראל הרשמית פונה לבג"ץ בבקשה מאוד לא שגרתית, ודורשת לעכב החלטה של בית הדין הארצי לעבודה בעניין הנמלים.

זוהי בקשה מביכה ומקוממת, שעוברת בשקט בחסות הרעש שיצרה פרשת חסן. רעש מכוון, מתוזמר היטב, כדי שהציבור לא יעסוק חלילה בשאלות הקשות שעולות מהתנהלות המדינה סביב הרפורמה המתוכננת בנמלים.

ב-29 ביולי השנה קבע בית הדין הארצי לעבודה כי על המדינה לפתוח בהידברות בתום-לב ו"בנפש חפצה" עם עובדי הנמלים. ב-23 בספטמבר הוא קבע כי המדינה הפרה את הקביעה הזו, והיא בחרה לקיים "שימוע" בלבד לנציגי העובדים תוך סירוב עיקש ומופגן לנהל הידברות אמיתית. "המדינה יצאה ידי חובה", הגדיר זאת סגן נשיאת בית הדין הארצי, יגאל פליטמן.

במסגרת הפסיקה האחרונה שניתנה, שב והורה בית הדין למדינה לפתוח לאלתר ב"הידברות אינטנסיבית, בתום-לב ובהגינות" ולדווח לו על התקדמות השיחות עד 10 באוקטובר. אך המדינה בשלה. נוסף לכך שלא פתחו בהידברות ולא התקיימה אפילו פגישה אחת מאז, אתמול (ג') פנתה המדינה לבג"ץ בדרישה לעכב את החלטת בית הדין לעבודה.

תזכורת: בית הדין לעבודה קבע כי מדינת ישראל רשאית להקים נמלים פרטיים בלי לבקש את הסכמת העובדים. חד וחלק. בית הדין נמנע מהקפאה נוספת בהליכי המכרז להקמת הנמלים החדשים ואף אסר על העובדים לשבות עד להחלטה אחרת, ובכל מקרה לא לפני 10 באוקטובר.

כל מה שדרש בית הדין הוא לנהל הידברות על ההשלכות שיכולות להיות לרפורמה על העובדים. זאת, בעיקר נוכח הקביעה כי בשל החשש הסביר שהקמת נמלים חדשים עשויה לפגוע בנמלים הקיימים (לפחות במתכונת של רפורמה חד-צדדית בלי להבטיח אמות-מידה מוסכמות לאיתנות הנמלים הקיימים ולכושר התחרות שלהם בעתיד) עומדת לעובדים זכות השביתה.

בפסיקה נטען כי זכות זו היא כלי מאזן במארג הכוחות, כאשר המדינה רשאית להוביל מהלך עם פוטנציאל פגיעה בעובדים, ואילו העובדים רשאים למחות ולנקוט צעדי הגנה שלפחות יאלצו את המדינה להידבר איתם ולצמצם את הפגיעה. אבל המדינה מתנערת מהחלטה זו, אף שהיא נתפסת כמאוזנת, וככזו שמכירה בסמכות המדינה להוביל רפורמות בלי מקלות בגלגלים. ואם הידברות בתום-לב היא בגדר "מקל" - הרי לכם הבעיה.

המדינה בכבודה ובעצמה, כמו אחרון המעסיקים, מתנערת מחובתה לנהל הידברות עם ארגון עובדים יציג - חובה שמוטלת על כל מעסיק. נציגיה בחרו להתחכם וטענו כי המדינה איננה מעסיק אלא "ריבון" שמקבל החלטות. אבל בית הדין לעבודה הבהיר כי המדינה במקרה הזה אינה רק רגולטור שמקבל החלטות, אלא גם הבעלים של חברות הנמל הממשלתיות ומי שמנהלת זה שנים משא-ומתן על תנאי העסקת העובדים ומפקחת עליהם.

זוהי זכותה המלאה של המדינה לעתור לבג"ץ, אבל גם חובתה המלאה לכבד את פסיקת בית הדין כל זמן שלא ניתנה פסיקה אחרת. אבל נראה כי המדינה חושבת אחרת והודיעה לבג"ץ כי "המדינה סבורה כי יש קושי אמיתי ומהותי לקיים את החלטת בית הדין הארצי בכל הנוגע לקיום המשא-ומתן עם העובדים, כל עוד לא התבררה העתירה התלויה ועומדת ולא ניתנה בה הכרעה".

הכוונה היא לעתירה שהוגשה לבג"ץ לפני כחודש וחצי בעקבות הפסיקה הראשונה של בית הדין מסוף יולי, שבמסגרתה נמנע בג"ץ מהתערבות בהליך המתנהל בבית הדין לעבודה והסתפק באמירה שלפיה ישקול התערבות בעתיד אם יתבקש לכך וימצא לנכון.

במילים אחרות, מדינת ישראל מודיעה לבג"ץ שאין לה כוונה ליישם את החלטת בית הדין לעבודה. וזה לא שצריך היה לחכות לבקשה הזו שהוגשה לבג"ץ כדי ללמוד על הפרשנות של המדינה לתום-לב: פסיקת בית הדין ניתנה ב-23 בספטמבר, ורק מחר, 3 באוקטובר, צפויה להתקיים פגישה ראשונה עם נציגי העובדים.

התנהלות זו של המדינה דוחקת את בית הדין לעבודה להתיר לעובדי הנמלים לפתוח בשביתה. הרי השופטים כבר פסקו פעמיים כי זכות השביתה עומדת להם במקרה הזה, ופעמיים הם הורו לעובדים לנצור את האש בתקווה שהמדינה תואיל לדבר איתם.

ואולי זה מה שבעצם רוצה המדינה - שביתה בנמלים! כמו במקרה של חסן, השביתה רק תשרת את השיח האלים והמסית, ובעיקר את האג'נדה.