נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת-הכללית של האו"ם אמש (ג') היה כישלון. לא מפני שהוא היה כוזב (הוא לא), ולא מפני שהוא היה משמים (הוא לא), אלא מפני שהוא היה הנאום הלא נכון בזמן הלא נכון. זה היה מניפסט מדיני שהושתת על חשיבה אסטרטגית נטולת דמיון, חסרת תעוזה ומשוללת ערמומיות מזרח-תיכונית (פרסית, אם תרצו), שמיוחסת, כנראה בצדק, לבזארים ולמשרד הנשיאות בטהראן. נקודת התורפה הגדולה ביותר של הנאום הייתה, אולי, שהוא היה צפוי עד זרא.
נתניהו נלכד במשחק שאת הפרמטרים שלו קבע נשיא איראן, חסן רוחאני. במשחק הזה, נתניהו מצא עצמו מובל, לא מוביל; מסונדל, לא מסנדל; והוא התנהג בדיוק כפי שטהראן (וכן גם הבית הלבן והעולם) ציפו שיתנהג, כמעט כמו בובה על חוטים. זירת העצרת-הכללית היא זירה של יחסי-ציבור. רוחאני ידע להפיק ממנה את המרב, ונתניהו שיחק לידיו.
עם הצעה מינימליסטית לנהל מו"מ על השאיפות הגרעיניות של משטר האייתואללות, הצטייר נשיא איראן כמנהיג בעל שיעור קומה, בעל חזון, שוחר שלום, כמעט יונה עם עלה זית. נתניהו יצא דארת' ויידר (דמות מרושעת מהסרט "מלחמת הכוכבים") בנאום קדורני, נגטיבי, לוחמני ונטול תקווה.
ולא חשוב שראש הממשלה צודק, מפני שצדק אינו שם המשחק. העולם יודע שאיראן עשתה, ומוסיפה לעשות, מאמצים כבירים לפתח נשק גרעיני. אלמלא הסכלות של נשיאה הקודם, שמיקדה זרקורים זרים בלתי רצויים על תוכנית הגרעין של ארצו, ייתכן שהפצצה האיראנית כבר הייתה עובדה מוגמרת. פורדו מול דימונה. כולם גם יודעים, שרוחאני הגיח מתוך עיי החרבות של כלכלת איראן במאמץ של הרגע האחרון למנוע את קריסתה תחת מפצי הסנקציות. זה לא שנחה עליו לפתע שכינת השלום; ואנשים עם עיניים פקוחות, בייחוד אלה בבית הלבן, מודעים ליכולת הכחש של איראן.
נתניהו לא חידש אפוא הרבה בנאומו (למעט הדגש המחודש על התנגדות ישראל להסכם חלקי עם האיראנים). את מה שהוא אמר, קהלי היעד שלו שמעו כבר קודם. את דרישותיו להידוק הרצועה סביב צווארה של איראן הוא העלה עשרות פעמים. בנאומו באו"ם הצטייר נתניהו כמי שמנהל קרבות בלימה; לא כפורץ-דרך, אלא כמי שדבק באסטרטגיות ישנות.
לחשוב בפרסית
וזה לא היה חייב להיות כך. הרי נתניהו לא הופתע ממתקפת השלום של רוחאני. התבשרנו עליה שבועות לפני העצרת. רה"מ ויועציו היו יכולים - וצריכים - לחשוב על תגובה אחרת; אולי לבחון את המצב דרך משקפיים איראניים. מעניין מה היה קורה לו נתניהו היה מנסה לחשוב, נאמר, בפרסית? אז אולי נאומו היה נראה כך:
"אדוני נשיא העצרת, גבירותיי ורבותיי,
"בפתח דבריי, הייתי רוצה לפנות לנשיא איראן, חסן רוחאני. הנשיא רוחאני היקר, בשמי ובשם ארצי אני רוצה לברך אותך על החלטתך האמיצה ליזום מו"מ עם ארה"ב על תוכנית הגרעין של ארצך. אני מבין את הקשיים הפנימיים שעליך להתמודד עימם כדי לממש את היוזמה הזו. עם זאת, זה צעד נבון שעשוי לפוגג את המתיחות בין שתי מדינותינו.
"על רקע משקעי העבר, אנו, כמו בעלי-בריתנו האמריקאים, רוצים כמובן להיות בטוחים שמדובר ביוזמה כנה. שום דבר אישי נגדך או נגד עמיתיך בטהראן כמובן (ואנו לא שוכחים שום דבר), אבל ברצוני להזכירך מה אמר הנשיא רונלד רייגן לפני שלושה עשורים: לסמוך, אך גם לאמת.
"אני רוצה להאמין, ומקווה, שאתה איש של כבוד ושארצך אכן מוכנה לזנוח את שאיפותיה הגרעיניות הצבאיות. אם כך הדבר, ואם הפיקוח הבינלאומי יאשש זאת, אני מושיט לך יד של שלום ומציע לקיים מפגש בינינו בוושינגטון, למחרת היום שבו תחתום ארצך על הסכם עם ארה"ב".
התוצאה? במקרה הגרוע - היינו שומעים על עריפת ראשים במועצה לביטחון לאומי בטהראן, שלא השכילה לחזות את התגובה השפלה של הנחשים היהודיים.
ובמקרה הטוב...
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.