כשאומרים שתיאטרון הוא מקום ששחקנים יכולים להזדקן בו בכבוד אני מניח שכלכלית, מתכוונים גם להצגות מהסוג של "מדליה להארי". הצגה שיותר מכל אספירציה אמנותית נראית פשוט כמו סידור עבודה. עכשיו, למען הסר ספק - זה לא שיש לי מילה רעה לומר על משחקם של צמד הסניורים מרים זוהר ואילן דר, והאמת שגם לו הייתה לי, הייתי מוצא את הדרך העדינה ביותר לומר אותה. בכל זאת, הייתי ביסודי וכנראה שבדיוק צפיתי בשידור חוזר של "קרובים קרובים", כשזוהר הוכתרה לכלת פרס ישראל לאמנות הבימה. אז כן, יש כבוד. וזה גם לא שיש מקום להלין המשחק של דב נבון ושל הצוות המסייע. כולם עושים את המצופה מהם בסך הכול בתצוגת משחק עניינית וטובה.
אבל גם הם, מקצועיים ככל שיהיו, לא יכולים לייצר יש מאין, ולהתעלות באמצעות מחזה שמרגיש כמו פרק בינוני בסיטקום אמריקאי בינוני לא פחות. פה ושם, תמונות חביבות וצחוקים שנסחטים מהקהל, בעיקר הודות לג'סטות הקומיות הייחודיות של דב נבון, וכמובן שיש גם הפי-אנד מתקתק בסוף. אבל בשביל זה להגיע לתיאטרון? בשביל אוסף דמויות חד-ממדיות ונוסחה בידורית כה צפויה ושבלונית לא מספיקה הטלוויזיה? חסר רק העוזר-מפיק שירים את השלט: "כפיים".
סבתא מאוהבת
יכול להיות שאני בדעת מיעוט כשאני מצפה לערך מוסף תיאטרלי, ומה כזה נורא בשעה וחצי במשקל נוצה. אני משוכנע גם שבבית ליסין מכירים את קהל המנויים שלהם בשביל להיות משוכנעים בעצמם שזה מה שהקהל שלהם רוצה. אבל אותי, אני חייב לומר בכנות, זה לא מאתגר, לא מעניין, לא מאוד מצחיק ובעיקר מרגיש לי סתמי. הצגה שכמו הייתה לא הייתה, חמש דקות אחרי שהייתה.
את המחזה, בתרגומו של שלמה מושקוביץ ובבימויו של אלון אופיר, כתב פיטר מרק ריצ'מן, שניחן בקורות חיים מפוארים כשחקן, הן על הבמות של ברודווי, הן על המסך הקטן והן על זה הגדול, אבל כמחזאי זוהי עבודתו היחידה.
במחזה הוא מגולל את סיפורה של גב' פלדמן (זוהר), שנשלחה וגם די נשכחה בבית אבות על ידי בנה הארי (נבון). הארי אמנם מקפיד לטוס לבקר את אימו פעם בחודש, אבל עושה זאת בחוסר חשק מופגן. האם, שאומנם מתהדרת שלא בפניו באיזו מדליה שהוא קיבל מראש העיר ושעבור הארי מסמלת בעיקר את תקיעותו, לא מאוד מפרגנת לבנה כשהוא כבר מגיע; והארי, חזאי טלוויזיוני מתוסכל למדי בתחנת כבלים מקומית, ממהר לתפוס את הטיסה חזרה.
העלילה ממשיכה כשבבית האבות גב' פלדמן פוגשת במני (דר), שמחזר אחריה במתיקות בתמונה המוצלחת ביותר של ההצגה, ומשכנע אותה שלא צריך להפסיק לחיות לפני שזה באמת קורה. מני הוא גם מיליונר, כך שהייאוש לבטח נעשה הרבה יותר נוח בחברתו, וגב' פלדמן מתעוררת לחיים, עושה סיבוב קניות ועוזבת עמו את בית האבות לטובת קרוז בקריביים.
בפראפרזה על הצגה אחרת ומוצלחת הרבה יותר, שזוהר ודר שיתפו בה פעולה לפני כמה שנים בבית ליסין, אפשר לומר שסבתא מאוהבת. עד כדי כך שהיא בוחרת להפתיע, ביחד עם מני, את בנה בדירתו שבמיאמי, ואתם מוזמנים לנחש בעצמכם כיצד הארי מגיב. לסיכום, בידור סביר ולא מעבר לכך.
"מדליה להארי" מאת פיטר מרק ריצ'מן, בימוי: אלון אופיר, תיאטרון בית ליסין
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
