ההימור של הפילהרמונית הצליח בענק: המנצח הצעיר סחף את הקהל

הקונצרט הזה ייזכר כאירוע מסחרר, אולי אפילו היסטורי, בתולדות התזמורת הפילהרמונית הישראלית. כבר הרבה זמן לא חוויתי בקונצרטים של התזמורת כזה פרגון מצד הקהל, כזו התמסרות מצד התזמורת למנצח, וכזו התרגשות כללית בסוף הקונצרט. בדרך-כלל, הקהל הישראלי ממהר לחנייה עוד לפני סוף הסבב הראשון של מחיאות הכפיים. הפעם, הוא נשאר לארבעה סבבים של מחיאות כפיים סוערות בעמידה. הפעם האחרונה שזכורה לי התלהבות כזו ממנצח בפילהרמונית הייתה בהופעתו הראשונה של גוסטאבו דודאמל בארץ, וזה אומר הכול.

להתלהבות ולפירגון היה מושא עיקרי אחד - המנצח הצעיר להב שני, שהופיע בהופעת בכורה עם התזמורת. שני, בן 24 בסך הכול, נולד וגדל בישראל, ובשנים האחרונות לומד בברלין ומופיע בקריירה כפולה של פסנתרן ומנצח. לפני מספר חודשים זכה בגרמניה בתחרות הניצוח ע"ש גוסטב מהלר, אותה תחרות, אגב, שבה נחשף לעולם דודאמל לפני עשר שנים בדיוק. הפילהרמונית לקחה הימור גדול כשהזמינה את שני חסר הניסיון לנצח עליה בפתיחת העונה, במקום קורט מאזור הקשיש שביטל עקב מצבו הרפואי. למרבה השמחה, ההימור הזה הצליח בענק.

הקונצרט כלל שלוש יצירות: "פתיחה על נושאים יהודיים" של פרוקופייב, הקונצ'רטו מס' 5 של בטהובן לפסנתר ("הקיסר") עם הסולן המצוין רודולף בוכבינדר (Buchbinder), וכמנה עיקרית - סימפוניה מספר 1 של מהלר. סימפוניה זו הייתה "סוס הקרבות" שאיתו זכה שני בתחרות מהלר בגרמניה, ולכן עוררה ציפייה מיוחדת.

שני ניצח על כל שלוש היצירות ללא תווים, עדות להכנה מדוקדקת והיכרות מושלמת עם החומרים. התווים באמת לא היו נדרשים: מהניצוח שלו היה ברור שהוא מכיר כל תו ותג ביצירות. הוא נראה עדיין כמו נער, אבל הניצוח שלו היה מקצועי לעילא. שני עשה בדיוק מה שעושה מנצח גדול: הוביל את הנגנים בקו מוזיקלי ברור, עם אמירה מוזיקלית מגובשת, בשפת גוף שהייתה מצד אחד תומכת מאוד ומצד שני לא סכמטית ולא מנייריסטית. השילוב הזה היה בולט במיוחד בסימפוניה הראשונה של מהלר, שזכתה לביצוע מבריק ומרתק.

בלי רגע אחד משעמם

מבחינת סגנון ניצוח ושפת גוף נראה ששני מושפע מארבעה מנצחים עיקריים: הרברט פון קראיאן, דניאל ברנבוים, זובין מהטה, ובמידה מסוימת גם אביו - המנצח מיכאל שני. כרגע הסגנון הזה נראה קצת אקלקטי, ויש להניח שעם הזמן יבשיל ויתגבש למשהו יותר מובחן. עם זאת, מבחינה מוזיקלית נראה ששני יודע בדיוק מה שהוא רוצה. ואכן, התזמורת, שרוב חבריה מבוגרים ממנו בהרבה, נענתה לכל תנועה שלו בהתמסרות מלאה. היה ברור שהם סומכים עליו לגמרי והתוצאה הייתה בהתאם: בקונצרט הזה לא היה רגע אחד משעמם או מובן מאליו.

לסיכום: מומלץ מאוד לבוא לסדרה הזו, ולו רק כדי שתוכלו לומר שהייתם בסדרת הקונצרטים הראשונה של להב שני עם הפילהרמונית. אני משוכנע שבעתיד נראה אותו פה עוד הרבה. אישית, התרגשתי לא פחות מהתגובה החמה והמחבקת של הקהל למנצח הצעיר. השילוב הזה הציע חוויה נהדרת, ולצערנו גם נדירה, בנוף המוזיקלי הישראלי.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: להב שני. פסנתר: רודולף בוכבינדר. היכל התרבות ת"א, 3.10. בקונצרטים אחרים בסדרה מופיע שני בתפקיד כפול של מנצח ופסנתרן