למרות ששמו "ברחם", האלבום השלישי של נירוונה לא היה מבשרה של לידה מחדש אלא מכתם התאבדות. למרות שיצרה אותו הלהקה הכי גדולה בעולם דאז, הוא היה הביטוי הכי אישי של יוצרו. ולמרות שקוביין כבר לא איתנו כמעט 20 שנה, הסתלקותו מהדהדת יותר ככל שהזמן עובר. "חרדת הנעורים השתלמה היטב, עכשיו אני משועמם וזקן", "חסרה לי הנוחיות שבעצבות", "אני לא כמוהם אבל יכול להעמיד פנים", "נשוי, קבור", "תנו לי את העולם הבא לפי לנארד כהן כדי שאוכל להיאנח לנצח". אם למישהו לא מספיקים קומץ הציטוטים הנ"ל משירי האלבום האחרון שקורט קוביין כתב, הנה כותרות כמה משיריו, כעדויות על הלך רוחו ב-12-18 חודשים טרום התאבדותו: "לשרת את המשרתים", "תחלוב את זה", "אנוס אותי". המארז החדש לציון 20 השנים שחלפו מצאת האלבום המקורי כולל סקיצות, ומיקסים חליפיים לאלו שנכללו בו, והקלטות מהופעה חיה ממש מעולה מדצמבר אותה שנה, 1993. יש בו שפע חומר. אלא שלמרבה הצער, החומר הרב לא באמת מאיר מחדש פינות ישנות, וגם לא מדבר אחרת את הסיפור המוכר.
זה קצת מתסכל, משום שלעניות אוזניי לא נוצר מאז אלבום רוק גיטרות טוב יותר. האלבום היחיד של להקת רוק שחולל שינוי תודעתי ותרבותי רציני אחריו היה "או.קיי. קומפיוטר" של רדיוהד מ-1997, אבל הוא ממש נוצר כדי להוכיח את הנקודה הזו - שמוזיקת רוק גיטרות הפכה מסמל של קידמה לאמצעי ביטוי שמרני, מחדשנות להבעה מסורתית, ממורשת שחלוציות חדשה יכולה להישען עליה, למשא של בידור שהיה חתרני בעבר.
ולטעמי אלבום הגיטרות הטוב ביותר מאז "ברחם" נוצר כאן בארץ הקודש, "מנועים קדימה" של אלג'יר.
אבל הוא שייך באמת לתרבות אחרת. במהדורת שלושת הדיסקים של "ברחם" 2013 - 60 קטעים, ומלבד קומץ שטרם ראו אור וכמה גרסאות חיות לשירים מוקדמים יותר של נירוונה, הוא פשוט שב ותוקף את השירים המקוריים משלל תחנות בעבודה. מאחר שזו עבודת אמנות גדולה של אמן גדול שמתעד את התפוררות נפשו, המארז השופע מאשש את גדולתה ולא מכווץ אותה. אבל, כאמור, הוא אינו מעשיר את החוויות או את התובנות כלפיה.
בזמנו, האלבום הצית ויכוחים שנשמעו מאד עקרוניים ובוערים על התמסחרות מול עצמאות, מרכז מול שוליים, ואסתטיקת פופ לעומת אסתטיקת הנויז מהשוליים שנירוונה בחרו להדגיש בו לעומת הנגישות הפופית שאפיינה את אלבומם הקודם ומטלטל העולמות "נברמיינד".
ממרחק הזמן, ואחרי האזנות למיקסים חלופיים של מפיק האלבום המקורי ושל מפיק לכאורה מסחרי יותר שחברת התקליטים שכרה על מנת "להציל" כמה שירים לטובת תחנות רדיו מסחריות, ההבדלים הם מאוד עדינים. מדובר בניואנסים של טעם ולא בפערי מהויות או תכנים. אז יש כאן, לדוגמה, שירים כמו "הכל התנצלויות" ו-Radio Friendly Unit Shifte שנשמעים פצצה במיקסים מחודשים, אבל את השיא האמוציונאלי החדש משגר דווקא דייב גרוהל, אז רק מתופף וזמר קולות בלהקה. מי שלימים ינהיג, בין היתר, את ה"פו פייטרז" שהפכו ללהקה כל-אמריקנית מצליחה ביותר, נחשף פה בסקיצה נהדרת ל"מריגולד", שיר שיצא בזמנו כצד ב' של הסינגל הראשון מהאלבום, "קופסה בצורת לב". ההיכרות עם קוביין נשארת בתום ההאזנות לקופסה כשהייתה. ואולי ההבדלים המזעריים בגרסאות השונות רק מלמדים עד כמה חושיו הפופיים והעדפות הטעם הלא מסחריות שלו, הלכאורה סותרים, חיו בשלום בתוך האמן המופלא הזה שידע לכתוב לחנים שנשמעו כמו שירי ילדים ולשדך להם מילים שנשמעו כקינות על הילדים האמריקאים הכי זקנים שחיו אי פעם. כך שהמארז הוא דוגמה נדירה לסחורה שמצד ערכה האמנותי, למרות גודשה, אמנם מושלמת, אבל למי שאינם נמנים עם אוהדי קוביין הקנאים, ערכה הכלכלי לחלוטין אינו מוצדק, והם יכולים להסתפק בדיסק המקורי, בלי להחמיץ דבר מבשרו ומלשדו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
