הצצה לנבכי נשמתו של כדורגלן אלכוהוליסט

כשג'ורג' בסט, כוכב מנצ'סטר יונייטד, החל לשתות קצת יותר מדי משקאות חריפים בסוף שנות השישים - המנג'ר האגדי של המועדון, מאט באזבי, היה נוהג לקרוא לו למשרדו. "הוא היה מדבר איתי בשקט", תיאר בסט את השיחות ביניהם. "הוא היה צורח עליי. הוא היה משעה אותי. הוא היה קונס אותי. הוא היה מחבק אותי. הוא עשה בשבילי את המקסימום שבני אנוש מסוגלים לעשות". אבל באזבי, בדיוק כמו בריטים רבים באותה תקופה שלא הבינו את מושג ה"אלכוהוליזם" - נכשל בניסיונות שלו לאלף את בסט. מי שהיה כנראה הכדורגלן הבריטי הכי מוכשר בהיסטוריה - הפך משתיין "חברתי" נורמטיבי, לאלכוהוליסט לכל דבר. כך טוען סיימון קופר, כתב ה"פייננשל טיימס", בסקירה שכתב לעיתון אודותיה של "בן אלמוות" (Immortal), הביוגרפיה המפורטת והמהנה מאד לקריאה של סופר הספורט עטור הפרסים, דאנקן המילטון, על ג'ורג' בסט.

אם מקרה כזה של התמכרות לאלכוהול היה מתרחש כיום במועדון כדורגל, המועדון היה מסייע לשחקן עם ייעוץ מקצועי. אבל באזבי נתן באותה עת לבסט להתפוגג. בשלב מאוחר יותר הודה באזבי כי אולי הוא נהג כך בשל העובדה שהקבוצה הקודמת שלו ביונייטד נהרגה בהתרסקות המטוס ההיא במינכן ב-1958. במילותיו שלו: "איבדתי את הבחורים האחרים, וזה אולי הפך אותי ליותר רך עם אלו שבאו אחריהם".

התהייה המרתקת שעולה שוב ושוב מהביוגרפיה: האם טיפול אישי טוב יותר היה יכול להציל את הכדורגלן הצפון אירי מאלכוהוליזם?

***

בסט נולד ב-1946 בבלפסט למשפחה פרוטסטנטית לכאורה מתפקדת. אביו היה פועל שהתעסק עם ברזל במספנות; אימו היתה עקרת בית שהתנזרה מאלכוהול (באותה עת). בסט הצעיר היה ילד ביישן, מנומס ואינטליגנטי: המילטון טוען שהאיי.קיו שלו התקרב ל-150. בגיל 15 הוא הצטרף ליונייטד, ועם נחיתתו הוא עבר להתגורר בדירה של גברת בשם מארי פולאווי. "הוא בחור מרשים", היא תיארה את בסט באחת מכתבות הפרופיל הראשונות שנכתבו עליו בעיתונות. "הוא לא שותה או מעשן ואוכל את כל מה שאני מגישה לו". בכתבה, בסט אמר שאין לו זמן לבחורות, ושהוא לא רוקד במסיבות.

עם זאת, הכישרון של בסט ומראהו המצודד הצליחו לשנות את תפיסת העצמי שלו. בדומה לכוכבי הפופ העולים של שנות השישים, ובניגוד לכדורגלני שנות החמישים המאפירים, בסט ראה את עצמו כבדרן: "אם לא הייתי נותן 'שואו', אנשים היו מתאכזבים", הוא אמר. לפני משחקים הוא היה מתקשה להירדם, מצייר בראשו מהלכי סולו מבריקים שהוא יבצע למחרת. כמו כל בדרן נרקיסיסט מן השורה. בתוך זמן קצר החל בסט להאריך את השיער שלו, ולקנות בגדים חדשים בכל יום. הבית של גברת פולאווי משך אליו עדר של נשים (בסט אמר פעם ששכב עם שבע בחורות ב-24 שעות) ושל עיתונאים. בהתחלה הוא נהנה מתשומת הלב, אבל בהדרגתיות העסק החל לצאת משליטה. "כמות עצומה של אנשים באה אלייך ורצה ללחוץ לך את היד בזמן שאתה מנסה להשתין", הוא תיאר.

הקריירה של בסט הגיעה לשיאה במאי 1968, כשיונייטד ניצחה את בנפיקה בוומבלי וזכתה בגביע האלופות. בסט אמנם כבש את אחד מהשערים, אך למורת רוחו הוא לא הצליח לנפק את תצוגת הסולו המרהיבה עליה חלם. לאחר המשחק, אמר, "יצאתי והלכתי להשתכר".

***

הגביע בוומבלי היה התואר האחרון שבו הוא זכה, והוא בן 22 בלבד. בסט ציפה שיונייטד תשלוט באירופה במשך שנים, אבל הקבוצה שנבנתה סביבו דעכה. בינתיים, בלפסט, שפעם היתה בסך הכל עיר הבית הקודרת שלו, התרסקה לתוך קונפליקט מדמם של אנשי כת, ואנשים לא הפסיקו להציק לו לגבי זה. למרות שהפך לאלכוהוליסט הכי מפורסם בבריטניה, מעטים הבינו מה באמת עובר עליו. על-פי התפישה המיינסטרימית הרווחת בבריטניה של אותה תקופה, שכרות היתה עניין מצחיק. אפילו בסט, בנאומים שנשא לאחר ארוחות ערב, היה מתייחס לכל הנושא כמו לבדיחה: "ב-1969 החלטתי לוותר על נשים ועל אלכוהול. אלו היו 20 הדקות הכי גרועות בחיים שלי", הוא אמר.

לאחר שעזב את יונייטד בדמעות ב-1974, היו לבסט הופעות קמע קצרות במספר מועדונים קטנים. הגאונות האדירה שלו מפעם צפה מעל פני השטח לעיתים נדירות: ב-1980, במשחק כדורגל אולמות בסן חוזה, קליפורניה, צפה בו סיימון קופר דורך על הכדור, ולפתע מעיף אותו מעל הראש של השחקן ששמר עליו. רק שבזמן הזה הוא כבר היה צריך לשאת על גבו את מותה של אימו מאלכוהוליזם, טרגדיה שהוא האשים בה את עצמו; לאחר מכן הגיעו פשיטת רגל, בית כלא, גירושים, והשתלת כבד; ב-2005 הוא זכה להלוויה כמעט מלכותית בבלפסט, שהחליטה לקרוא לשדה התעופה שלה על שמו. מלבד בסט, אין סמל שמאחד טוב יותר את הפרוטסטנטים והקתולים של צפון אירלנד.

"בן אלמוות", טוען סיימון קופר ב"פייננשל טיימס", "מפשיט מג'ורג' בסט את המיתוס ומראה את הצד האנושי שלו. המילטון תמיד מביא איכות לספריו, אך במקרה הזה לא גאונות. המילטון, שהסתייע בתחקיר באחותו של בסט, ברברה, מקטלג את בעיית השתייה של בסט, אבל לא ממש מצליח להיכנס לתוך הראש של האלכוהוליסט. המסקנה העיקרית בספר לגביו של ג'ורג' בסט היא די צפוי: אף אחד לא היה מסוגל להבין איך זה להיות ג'ורג' בסט".