כמה רחוק הפליגה ספינתך

טור זה הוא הטור הפותח בגיליון "צמיחה" במגזין ליידי גלובס

1. ישבנו בחג אצל חברים בחצר. מתמסרים לליטופים של רוח סתווית קלה ולסחרור הנעים של עוד יין אדום שנמזג, הפלגנו בשיחות. ידידה קרובה סיפרה על הרומן שהיא עומדת להוציא לאור אחרי שלוש שנות כתיבה, האחרת חזרה עם עיניים נוצצות מניו יורק שם התנסתה בסדנת רטוריקה בת שלושה שבועות, השלישית אפופה אדרנלין מלימודי תואר שני במינהל עסקים שהיא תכף מסיימת.

האוויר היה טעון במשהו מחשמל, חיוני, מין אנרגיה של, נו, איך קוראים לזה, צמיחה. נשים בשלות, אמהות לילדים בוגרים, אבל אם יש משהו שלא יכולת להגיד עליהן זה שהן תקועות. הוא אצלן שם, הניצוץ.

2. חברות עסקיות מחויבות לאתוס, שעורר אצלי לא פעם שאלות: הן חייבות לצמוח כל הזמן. יש גם הרבה אנשים שחיים את האתוס הזה. כשהם לא צומחים, הם מרגישים ממש לא טוב. יוצא לי להיות עסוקה בזה אחת לשנה, ביום כיפור בדרך כלל.

בהשאלה מעולם העסקים, סוג של דו"ח רווח והפסד. לשאול את עצמי אם עשיתי דרך. אם השגתי מיומנות חדשה, התאמנתי, התמסרתי לאתגר, לחידוש, למשהו מפתח, מגרה, מסעיר. אם הצלחתי להתחבר עם אנשים חדשים שהטעינו אותי, אם הגעתי למקומות מעניינים שלא הייתי בהם קודם, אם התאמצתי באמת לעשות משהו אחר.

גם אם התהליך מאוד מאמץ, סוחט, ולאו דווקא מענג, בסופו של דבר הוא מייצר התפתחות. לחיות באווירה של צמיחה זו דרך חיים.

3. יותר מדי פעמים אני אומרת לא לאתגרים, התנסויות, הצעות, אבל אם החלטתי להגיד כן, זה תמיד מתוך דחף ללמוד לעומק. בשלהי שנות ה-20 שלי, כשערכתי עיתון לתעשיית ההייטק, למדתי אלקטרוניקה ערב ערב, אחרי שהשכבתי את התינוקת לישון. היו אלה שנות הנישואים הראשונות בנישואים הראשונים, וחיי הפכו עמוסים מעגלים חשמליים וצב"דים. "אילו רק היית משקיעה בספרי בישול עשירית מהזמן הזה שאת משקיעה באלקטרוניקה", נאנח בעלי. היה משהו בדבריו, אבל מה לעשות, בדילמה אם להשקיע בחיזוק החולשות או בחיזוק החוזקות, תמיד בחרתי בדרך השנייה.

4. בדרך כלל צריך לעבור הרבה מאוד אי נוחות וכאב כדי להגיע לשם. ויש סיכוי שגם כשתגיע, משהו יגיח מולך עם נבוט גדול. זוכרת את הערב ההוא במיוחד. זו הייתה תקופת צמיחה מטורפת מבחינה מקצועית. כל כך הרבה צמיחה. תוך כדי גידול שני ילדים קטנים, בעיצומו של תהליך גירושים, לימודי תואר שני במינהל עסקים ועבודה אינטנסיבית בעיתון כלכלי יומי, עם הרבה יותר מדי פרויקטים מיוחדים שלקחתי על עצמי בשקיקה.

עבדתי בלי להרפות, עד אפיסת כוחות. בלי אוויר. עבודה ועוד עבודה וילדים קטנים, ובית, ניקיון וגיהוץ וזוגיות מתאדה. נחנקת מגודש המטלות, אבל הולכת על היעדים הכבדים ביותר. כאילו בזה מתמצים החיים. וריצות, כל הזמן ריצות.

זה היה ביום ההורדה לדפוס של העיתון, התעכבתי עוד ועוד על סיום הפרויקט המרכזי שהכנתי למוסף החג, וטסתי משם הביתה לקחת את עומר בן החמש למסיבת הסיום בגן. נכנסנו אחרי שהמסיבה כבר התחילה. זה היה לא נעים. הילד ברגישותו התחיל לבכות ממבוכה ואכזבה, והדמעות הפכו עד מהרה להיסטריית בכי מהדהדת. האירוע היה פיאסקו גמור מבחינת שנינו. הבנתי כמה טעיתי. פישלתי. לא ידעתי את נפשי מרוב בושה ואשמה. הסתיימה המסיבה וחזרנו הביתה. שמחה לא הייתה שם.

יצאתי מהבית ונכנסתי למכונית, והדמעות נטפו ונטפו, ובהדרגה נמהלו לגעיית בכי נוראה, נוטפת חמיצות ורגשי החמצה. מה השתבש אצלי? איך גידלתי בעצמי מפלצת שדרכה לי על הלב? איך זה קרה שמרוב שנשאבתי לעבודה, המסיבה של הילד היא זו שהייתה תקועה לי, במקום שזה יהיה ההיפך? בכיתי את האשמה המציפה וגם את העייפות המצטברת. הראש התפוצץ מרוב לחץ, רעש גדול, מתח, עומס.

הסתכלתי מהצד וראיתי איך אני כותשת את עצמי, וכל מה שרציתי זה להתנקות מהרעל. קלטתי כמה מכלה אותי היסוד הבולמי ביחס לעבודה. היא אמורה הייתה לגאול אותי ממשהו, לא ברור ממה. אבל האירוע בגן, כדרכם של רגעים משני תודעה, הבהיר את הדברים כמו צנצנת שמנערים וכל הזוהמה שוקעת לקרקעית.

5. הייתי שמחה אז אם מי שאני היום הייתה מזהירה אותי מכל מיני מלכודות שאורבות לנו בשם רעיון הצמיחה. זה יכול היה להציל אותי.

6. מוזר כמה אנחנו מפרשים את עצמנו לפי התוצאות. מבחוץ זה נראה מצוין, מבחינה מקצועית הישג רודף הישג. אבל עם השנים, המיומנויות החדשות שפיתחת עוד ועוד, שאפשרו לגרוף הכרה ומעמד מקצועי, הופכות הרגל. ההתרגלות מעקרת את הריגוש. בהתחלה אתה סתם מפסיק להרגיש טוב עם עצמך. לוקח זמן להבין שזה בעצם בגלל שהפסקת להרגיש צמיחה. ככה מרגיש מיצוי, כשאתה עושה עוד מאותו דבר.

7. אנשים שמחפשים שינוי בקריירה הם אלה שבהרבה מקרים מרגישים שהם כבר לא לומדים שום דבר חדש. הלמידה היא חלק קריטי בהישגיות. לרוב, כשהגעתי למבוי סתום, זה היה הרגע שבו התחלתי להתקדם, להמיר ודאות בפגיעות. לצאת לגל ת מסיפור חיי המוכר. להגיע לאזורים בלתי ממופים, תחומי עניין חדשים, להתרגש שוב. להרגיש את הגבולות נמתחים.

8. כשהגעתי למקום החדש הייתי בעיקר יעילה. מדדתי את עצמי ואת האחרים על ציר יעילות וכל מה שלא היה קשור למשימה - לא היה לי דחוף לעסוק בו. לא הבנתי שיעילות זה לא הכול. אז עוד לא ידעתי ליהנות מהרגע, להתעכב עליו, לספוג אותו. לראות באמת, פנימה.

הצמיחה היא המצאה, כמובן, יצירה של התודעה. היא זו שרואה את הדברים, והיא הרוקמת אותם בתוך מבנה עלילתי עם התחלה, אמצע וסוף. תרגיש צמיחה אם זה הנראטיב שתצמיד לשינויים שאתה עובר. אם תביט לאחור, תראה כמה רחוק ספינתך הפליגה.