"אם היו חוטפים רובוטים בגבול לבנון, היינו מונעים מוות של חיילים"

היא מסתערת על המטרה, ולא נרתעת מריצה על ג'בלאות בעקבות הרובוטים שפיתחה. לא רואה בעיניים שום טראסה, וגם לא שום סיבה שתמנע מהפיתוחים שעליהם היא שוקדת להגדיר מחדש את שדה הקרב. ד"ר איזבל עוקשי, 46, היא ראש מינהלת הרובוטיקה הצבאית במפעל להב של התעשייה האווירית. בארסנל שלה תמצאו רובוטים שמפרקים מטענים, אוספים מודיעין, נושאים ציוד ויוצאים לסיורים עצמאיים בשטח.

"עכשיו אנחנו עובדים על המנוע של הרקס, ואחרי שנחליף אותו למנוע דיזל, הוא ירעיש פחות", היא מבשרת, בעודנו צועדים נמרצות בעקבות הרובוט רקס, שמשמיע קולות של מכסחת דשא. ברקע, הפלחה של מושב בני עטרות והגדר ההיקפית הגבוהה של מתחם התעשייה האווירית, האתר המועדף על עוקשי להדגמת הביצועים של הרובוט הצבאי-קרבי החדש שהיא והצוות שלה מפתחים. "יש אתגרים קשים, כמו מכשולים שמשפיעים על יכולות העבירות של כלי כזה בתנאי שטח מורכבים. בינתיים, הוא הצליח לעבור הרבה מכשולים, וגם טיפס על טראסות".

רקס נראה כמו עגלה ניידת, ומתוכנן להיות נושא הכלים של חיילי חי"ר בשדה הקרב. הוא יישא מערכות מתקדמות לאיסוף מודיעין ולציון מטרות חשובות בזירת הלחימה, באופן שיקל על הכוח שמפעיל אותו לזהות מלכודות בצורה של מארבים או תנועה של אויב. "מעבר למערכות שהוא מסוגל לשאת בהתאם לצרכי הכוחות, הוא אמור לשאת מלאים של תחמושת, מים ומנות קרב עבור הלוחמים בשטח".

הרקס אמור להחליף, עד כמה שזה נשמע מוזר, את הלמות - אותה בהמת משא ממשפחת הגמליים, שבמלחמת לבנון השנייה שימשה את צה"ל כסבל עבור הכוחות הלוחמים. בניגוד ללמות, הרקס לא צריך אוכל, מים או ליטוף, וגם לא חוטף התקפי פאניקה בהישמע הדי פיצוצים בסביבה. חיישנים מתקדמים שמובנים בכל צדדיו מאפשרים לו לזהות את מקום הימצאותו ביחס לכוח, ומתאימים את מהירות נסיעתו להתקדמות החיילים. כשצריך הוא יאיץ, כשצריך גם יבלום. בלי קיטורים, בלי שאלות ובלי תלונות.

מבחינתה של עוקשי, הרובוטים שפיתחה הם מכונות מלחמה שצריכות לעבוד, גם - ולפעמים בעיקר - תחת אש. אין לה סנטימנטים אליהם. כשהיא רואה אותם, היא רואה את הטכנולוגיה והאלגוריתמים. את המידע הזה היא מצליבה עם תוכניות עסקיות וצרכים מבצעיים של צבאות בזירות לחימה.

- מהו מבחינתך רובוט החלומות?

"זה שכשאשים אותו בשטח אדע בוודאות שהוא מציל חיי אדם. בוא ניקח את מקרי החטיפה של חיילים ישראלים בגבול לבנון: אם את הסיורים האלה היו מקיימים רכבי גארדיום, לא היו נחטפים לנו חיילים וכל המצב שהתפתח בעקבות התקריות האלה היה שונה לחלוטין. גם אם היו חוטפים את הרובוט, ומדברים אליו עד מחר בבוקר, לא היה קורה כלום. מקסימום היו הורסים אותו. זאת מכונה, וזה לא היה עולה בחיים של אנשים".

קראו לי 'יהודייה מסריחה'

עוקשי נשואה ואם לשניים. המבטא הצרפתי שלה מסגיר את ארץ מוצאה. אף שלמדה את השפה העברית רק בגיל 17, כשעלתה לישראל עם אחותה מרים, היא חושבת - ומתעקשת לטעון שגם חולמת - בעברית. מלבד צרפתית ועברית, היא גם דוברת אנגלית, לטינית, גרמנית ואיטלקית ברמת שפת אם.

היא גדלה בפרבר ליד פריז, בת למנהל חשבונות ומזכירה בכירה. על רקע הישגיה הלימודיים כתלמידה מצטיינת, קפצה כיתה. בתיכון בחרה ללמוד פיזיקה, ולאחר מכן תכננה להמשיך ללימודים גבוהים בצרפת, אך התנכלויות על רקע זהותה היהודית הניעו אותה לבוא לישראל. "ב-93'-94' הייתה עלייה במספר מקרי הגזענות כלפי יהודים בצרפת. במקרה שלי, ההתנכלויות האלה הסתכמו באמירות ובקריאות בנוסח 'יהודייה מסריחה', לא הרבה מעבר לאנטישמיות קלאסית. לא הרגשתי נרדפת, אבל זה האיץ בי את הרצון להיות במקום שבו ארגיש יותר שייכת, ובאתי לישראל". שנתיים לאחר שעלתה עם אחותה לישראל, עלו בעקבותיהן ההורים.

שלושה חודשים באולפן הספיקו לה כדי להתחיל בלימודי תואר ראשון בפיזיקה, ואחריהם באו גם תואר שני ודוקטורט. "באיזשהו שלב הייתה לי התלבטות מה לעשות עם כל הלימודים האלה, והחלטתי למקד את הפעילות שלי בתחום הביטחוני, למרות שהייתה לי הזדמנות להשתלב בתחום הפיזיקה הרפואית. אני לא מצטערת על ההחלטה הזאת".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר ברשת סטימצקי