ליגת העל בכדורסל: מתחילים מנקודת האפס / אודי הירש

יש משהו מעורר רחמים באופן שבו אנשי ליגת העל בכדורסל משתבחים בעונות האחרונות בהתקדמות של שחקנים זרים מישראל לליגות בכירות באירופה. אמת, עם העובדות קשה להתווכח: סקוטי הופסון עבר מאילת לאפס אנאדולו, בריאנט דאנסטון דילג מבני השרון וחולון עד לאולימפיאקוס ואפילו גלבוע/ גליל שלחה שני זרים ליורוליג בתום שנה מאכזבת. ואלו לא הדוגמאות היחידות. אפשר להצדיע לכישורי איתור השחקנים של הסוכנים והמאמנים הישראלים, למעקב שלהם אחרי שחקני המכללות ולגלישה מאסיבית באינטרנט. השאלה היא מה המאמצים הללו תורמים לליגת העל בכדורסל. התשובה פשוטה: כלום.

לליגה, שתיפתח ביום ראשון, יש שתי בעיות יסוד. אחת לא פתירה, בטווח הארוך והקרוב, כך שחבל להשחית עליה יותר מדי מילים. מכבי ת"א שלטה בה, שולטת בה ותשלוט בה, גם אחרי שהפסידה שלוש אליפויות בשש עונות. הכישלון המתמשך של הצהובים נובע בראש ובראשונה משיטת משחקים מעוותת, אך גם ממשבר ניהולי ומקצועי. אלא שההפסדים לחולון, לגלבוע/ גליל ולמכבי חיפה בסך הכל כרסמו במותג הצהוב, אך לא קידמו בדבר את הענף. איש לא קונה את הבלוף. הריטואל הקבוע של קבוצה שלוקחת למכבי את התואר הוא פרידה חטופה מכל השחקנים שהביאו אותה להישג, מכיוון שאינה יכולה לעמוד בשכרם הגואה, בדרך כלל גם מן המאמן, ופתיחה של העונה הבאה מנקודה נחותה מאשר זו שבה פתחה את הקודמת. ספונסרים חדשים לא באים, השתתפות ביורוליג אינה אופציה. מכבי, לעומת זאת, תחזור מהפסד אליפות חדה יותר, נחושה יותר ועמוקה יותר. את התוצאות יכולנו לראות כבר השבוע בגביע ווינר - ובתבוסות המביכות של מכבי חיפה במסע המשחקים המוזר מול קבוצות ה-NBA, כתוצאה מגחמה של הבעלים ג'ף רוזן.

זו תהיה טעות לומר שבכל הנוגע לתחרותיות, הליגה נפתחת מאותה נקודה בדיוק שבה נפתחה העונה שעברה. למעשה, מכבי התחזקה ויריבותיה נחלשו. הפערים רק גדלו.

***

בעיית התחרותיות היא האסון האפריורי של ליגת הכדורסל. היא מרחיקה ממנה צופים, הופכת אותה לבדיחה בעיני אוהדי ספורט מהמעגל השני - כאלה שלא יפספסו משחק בליגת האלופות, יראו כמה משחקים של מכבי ביורוליג ויקומו בלילה לגמר ה-NBA, אבל לא יחלמו לצפות במשחק מקומי. אלא שהיעדר הזהות של הליגה היא בעיה חמורה לא פחות. ראשית, הזהות הישראלית. הסירוב של המועדונים המקומיים להבין שחשוב יותר לטפח שחקנים ישראלים מאשר לאתר זרים מוכשרים נובע מעצלות מחשבתית ומתחושת ארעיות. מאמנים ומנהלים לא יודעים אם יהיו בסביבה בעוד חמש או עשר שנים כדי לקטוף את הפירות מפיתוחו של נער בן 20 במחיר של עוד הפסד או שניים. כנראה שאין זה מקרה שבראד גרינברג, שנחת מתרבות כדורסל אחרת, מעלה בחמישייה את אדם אריאל המוכשר, שיובש בעונה שעברה על הספסל על-ידי שרון דרוקר.

זו הנקודה הנלעגת הראשונה בהשתבחות בזרים המוצלחים: נחיתתם כאן לא נובעת מאיזו חממת כדורסל ייחודית שצמחה בישראל, אלא דווקא מהיעדרה. הם קרובים ללבו של המנהל והמאמן המקומי הרבה יותר מאשר בני ארצם.

אלא שזהות אינה מתמצה רק בתעודת הזהות. כשתצפה בקבוצת כדורסל ספרדית, בדרך כלל תדע מה תקבל: הגנה חזקה עד אלימה, הרבה תרגילים לקלעים, שחקנים קשוחים וחכמים; בסרביה תחזה בשחקנים עם טכניקה אישית עילאית ומשחק חדירות; בליטא תמצא בדרך כלל קליעה טובה, ריווח טוב ודמיון התקפי, באיטליה הגנת ברזל ובחירת קליעות קצת מוזרה; את הקבוצה הישראלית הממוצעת, לעומת זאת, אפשר להגדיר בעיקר על דרך השלילה: היא לא שומרת טוב במיוחד, ההתקפה שלה אינה יצירתית ותתמצה בדרך כלל במהלכי פיק אנד רול בכיכוב השחקנים הזרים, משחק הריצה לא מרשים והירידה להגנה איטית. תמצאו בה יותר הגנות נסוגות ואזוריות מאשר בכל אירופה.

במחשבה שנייה, דווקא כן אפשר לאפיין את הכדורסל הישראלי: זו הליגה הכי פחות אינטנסיבית ואגרסיבית ביבשת. אין פלא שזרים אוהבים אותה: לא כל כך מפריעים להם לקלוע.

***

במובן מסוים, קשה להאשים את המאמן הישראלי בסגנון המשחק הזה. בכל עונה הוא נאלץ לאמן קבוצה חדשה לחלוטין. מחוץ למכבי ת"א, כמעט כל הזרים בליגה התחלפו העונה. אין לו בסיס שספג ממנו את ההרגלים בעונה שעברה, במידה שהוא בכלל ממשיך באותו מועדון - עוד תסריט לא סביר במיוחד. הזרים שהביא מקשיבים לו וממלאים את הוראותיו בערבון מוגבל, וכך נוצר מצב שסגנון המשחק מזכיר מעט ליגת קיץ אמריקאית, שבה הניצחונות וההפסדים תלויים במצב הרוח ובכוונון הידית של אמריקאי או שניים. ג'ו אינגלס סיפר כשנחת במכבי ת"א על תסכולו מכך שהמאמן צ'אבי פסקאל לא דובר אנגלית, אבל בהתעקשות לדבר בשפה המקומית יש גם יתרונות: אתה, הזר, צריך להתאים את עצמך אלינו. המאמנים הישראלים, לעומת זאת, מתאימים עצמם לזרים.

יש כמה חריגים, כמו ארז אדלשטיין, שעקב תכונות האופי הייחודיות שלו מתעקש לשחק כדורסל קצת אחר, לייבא אלמנטים מעט שונים מכדורסל המכללות בארצות הברית, לדרוש משחקניו הגנה אישית חזקה וריצה מהירה להתקפות מתפרצות. לפעמים הפועל ת"א שלו תנצח ולפעמים תפסיד, אבל על-פי רוב היא לא תשאיר טיפת זיעה על הפרקט בדרך. שלא במקרה, אדלשטיין גם משמש כנביא הזעם של הענף וכאיש שמזכיר חדשות לבקרים עד כמה קשה מצבו. אחרים, כמו עודד קטש, כבר שכחו את האידיאלים שהביאו אותם לאמן.

את הארעיות הזאת אפשר לשנות, ולכך אחראים המנהלים. הפועל ירושלים, לדוגמה, הצמיחה שחקני יורוליג כמו ראמל קרי (פנאתינייקוס), ג'ייקוב פולן (ברצלונה) וג'סי סלוטר (ריאל מדריד). שלושתם לא רק שלא המשיכו לעונה שנייה, אלא ששניים מהם נזרקו במהלך עונתם היחידה. המערכות שסובבות את המאמן כל כך לא מקצועיות, כל כך היסטריות וכל כך חפיפניקיות, שכישרונות מתפספסים בדרך. כמעט באף קבוצה אין מנהל מקצועי שיתווה דרך ומדיניות, והתוצאה היא שאיש לא טורח לברר במהלך העונה אם ניתן להאריך את החוזה של הזר המוכשר או, רחמנא ליצלן, להחתים אותו מראש לשנתיים. אין פנאי לכך, והמחשבה היא כיצד להתגלגל לחודש הבא, למשחק הבא, לג'וב הבא.

אולי זו הסיבה שאף אחד לא מדבר על הכדורסל הישראלי בטון ציני ומריר יותר מאשר העוסקים בו. כשזו גישתם של העוסקים במלאכה, קשה לבקש מהאוהדים לצפות במוצר הפגום הזה.