למה המוחצנות המינית הכמו-זנותית של מיילי סיירוס עושה כל-כך הרבה רעש?

למה דווקא היא? אירוע השנה בפופ הוא הרעש התקשורתי העצום שחוללה בחודשים האחרונים מיילי סיירוס. זה התחיל בהופעה פרובוקטיבית בטקס פרסי האם.טי.וי, המשיך בקליפ העירום ל-Wrecking Ball מאלבומה החדש, שהפך ללהיטה הגדול ביותר, והועצם בצילומי העירום שהעלה הצלם טרי ריצ'רדסון בבלוג שלו.

ואז הגיעו המכתבים הפתוחים ברשת, משינייד אוקונור, מאנני לנוקס ומאמנדה פאלמר, קולגות בוגרות ומנוסות ממנה. אפילו "מרגול", בגילומו המצוין של מריאנו אידלמן, העלתה לרשת ירידה משלה על מיילי.

תיכף בת 20, נדמה שמיילי סיירוס, שמוציאה עכשיו אלבום רביעי (וגם הספיקה השנה להיפרד סופית מארוסה, השחקן ליאם המסוורת') ממגנטת תשומת לב שלא זכורה מאז הפריצה של ליידי גאגא לפני ארבע שנים. בסוף השבוע גם הספיקה לעורר חשד לאנטישמיות, כשדיברה בהכללה על ותיקי תעשיית המוזיקה, שלא מבינים את צרכי בני דורה, כעל "זקן יהודי בן שבעים".

אבל לא מדובר רק בנפח העיסוק התקשורתי, אלא בדיון העקרוני שסיירוס הציפה. כבר בשנות ה-60 נצלבו כוכבות רוק כמו מריאן פיית'פול וג'ניס ג'ופלין, והוקעו כמופקרות, מנוצלות בידי גברים, משלמות על המתירנות המינית (היחסית) שלהן. מדונה חטפה לא מעט לפני כמעט 30 שנה וגם לפני עשרים בתצלומי העירום שלה בספר "סקס". והרי גם גאגא לא ממש שומרת צניעות ולא בריטני.

אז למה דווקא מיילי ולמה דווקא עכשיו? האם היא באמת הרחיקה וחצתה קווים מוסריים כלשהם? והאם המערב נסוג לשמרנות נוסח שנות ה-50? אמנדה פאלמר ציינה, כנראה בצדק, שסיירוס היא הפוסקת הראשונה והאחרונה בענייניה, וספק אם היא בובה שמצייתת לחוטים שבידי הצוותים שעובדים עימה. לעומתה שינייד אוקונור ואנני לנוקס נזעקו פומבית, להציף שאלות עמוקות, שאינן נצמדות למיילי האדם הפרטי והמעורטל אלא לדימוי שלה.

אוקונור כתבה לה, בין השאר: "את שווה יותר מאשר רק הגוף שלך והסקס אפיל שלך... ככל שאת חושפת יותר, את מסתירה את הכישרון שלך... אף אחד שבאמת דואג לך לא היה מאפשר שיסרסרו בך, וזה כולל אותך". וגם "הם עושים כסף מהנעורים ומהיופי שלך, והנעורים הללו מעוורים אותך לפשעי השואו ביזנס".

לנוקס התמקדה בבעיות מול קהל היעד: "מיניות היא חלק חשוב ועמוק מהחיים, אבל כשמדובר בווידאו שהוא פורנו רך, צריך להגן על הילדות שהוא ממוען אליהן, שגם כך מוצפות במסרים מיניים".

מיניות היא בגרות

החל משנות ה-90 נמצאות נשים בראש רשימת האמנים הכי מצליחים ורווחיים בתעשיית המוזיקה. מדונה, לורין היל, אלאניס מוריסט, ביונסה, ריהאנה וליידי גאגא. לבושות או מתפשטות, מוזיקאיות הוכיחו עצמן כנשות עסקים פשוט מצוינות. גם בריטני ספירס, למרות הלעג הרב כלפיה, לא יכולה, להיות חסרת תובנה לחלוטין אם היא שורדת שנים בתעשייה כה תובענית.

עד למקרה מיילי סיירוס, היה נדמה שתעשיית הפופ מובילה בחזית המאבק לשחרור ולשוויון האישה ומייצגת אותו. והמאבק לא אופיין בהכרח בלבוש מאופק או בביישנות מינית. אז מה הזעיק את העולם במוחצנות המינית הכמו-זנותית של סיירוס?

קצת בדומה לספירס, שהגיחה לתעשיית המוזיקה מחיקם החם של מפעלות דיסני, גם סיירוס, בתו של כוכב הקאנטרי בילי ריי סיירוס (שאגב לגמרי מגבה את מהלכיה האחרונים), נכנסה לבתים האמריקנים לראשונה כשחקנית בסדרת "האנה מונטנה" אצל דיסני, ושם החלה קריירת השירה שלה. אגב, כשהתארחה לפני שבוע ב"סאטרדיי נייט לייב", סיירוס הודיעה ש"האנה מונטנה נרצחה".

שינוי התדמית שלה ממתיקות ילדית למיניות של מתבגרת החל כבר באלבום הקודם, לפני שלוש שנים. סיירוס היא חוליה בשרשרת ארוכה של כוכבניות שעם התבגרותן סימנו את בשלותן, יצירתית ומסחרית, באמצעות דגש על מיניות. אבל אצל סיירוס, להבדיל מקודמותיה, התרחש שילוב, שהסתבר כנפיץ, בין שתי מגמות: האחת - להבדיל מספירס ומכריסטינה אגילרה, שהשילו את ילדותן כמותה רק אחרי אלבומן הראשון, סיירוס היא כוכבת הילדים הראשונה שעבר פרק זמן כה קצר מאז שהילדות הקטנות צרכו אותה בדיסני ועד להסתערותה על דימוי הבימבו החדשה במשחק.

עירום נטול אג'נדה

המגמה השנייה - קצת בדומה לריהאנה ולהבדיל מליידי גאגא, מדונה, וכמובן מכל מתפשטת אחרת מחלקים פחות מסחריים של התעשייה, אצל סיירוס לא נילוו לעירום שום מסר, אמירה או ניסיון להציג אותו כחלק מסדר יום, משאיפה תרבותית או אמנותית.

אצל מדונה וגאגא העירום תמיד הולבש במסרים על פתיחות ושחרור, על שוויון, אנטי-שמרנות, על יחסים מגדריים ועל קידום הקהילות ההומו-לסביות. מאז שנות ה-50 וביתר שאת משנות ה-60, העירום בפופ מזוהה עם ערכים ליברליים ועם קידום נשים. אצל סיירוס העירום מוצג עירום ועריה, ככלי שיווקי נטו. כלומר, היא מציגה את גופה כדי להשיג לעצמה יותר הכרה, פרסום, תהילה, הכנסות ועבודה. בלי אג'נדות, בלי להתפתל, בלי להתנצל ובלי להתבלבל.

מה שקצת מתעתע כאן, הוא שהגברת אינה נטולת כישרון. יש לה קול חזק וטוב, חם, עם סוג של חספוס ייחודי ומעניין, ויש לה אנרגיות מעולות. אז כמבצעת, יש לה מה להציע, רק שסגנונית ותכנית היא עוד רחוקה מטביעת צליל, מייחודיות, מזהות אמנותית מובחנת משלה. היא מתחרה בשלל כוכבניות אחרות על אותה טריטוריה, עם פחות או יותר אותם כותבי שירים ואותם מפיקים - מיטב מהנדסי הלהיטים שכסף גדול יכול לקנות.

שיר הנושא מהאלבום החדש כולל אירוח חלש של בריטני, אבל הדואטים עם שני ראפרים, נלי וביג שון, טובים בהרבה. "4 על 4 " עם נלי הוא אחד משני השירים הכי טובים כאן, שנפתח בהצהרה: "אני מורדת נקבה, אינך רואה?", ואז נמשך לסוג של קאנטרי-פופ-רוק כתוב ומבוצע היטב. כזה הוא גם השיר הטוב לטעמי באלבום, #GETITRIGHT, היפ-הופ רך עם שריקה מדבקת ויחסית הרבה מתיקות.

ליידי מי?

זהו אלבום לא רע מסוגו, אלא שההישג או הבולטות של סיירוס אינם קשורים כעת לשירים. תיכף ייצאו האלבומים החדשים של מתחרותיה הכי גדולות, ליידי גאגא וקייתי פרי, ודומה שהסערה התקשורתית סביבה מחקה אותן מהמפה. אולי הן תדחינה קצת את ההוצאות עד שהרעש סביב סיירוס ישקוט מעט.

בגיל 20, עם שלל ניסיון ועתיד שלם לפניה, ייתכן שסיירוס תצמח להיות טיפוס מרתק. בינתיים, היא עוררה שאלות נוקבות שכדאי שיהדהדו גם מעבר לדיון בתעשיות הפופ והתקשורת. שאלות שראויות להיכנס לבתים, כשיחה עמוקה בין הורים לילדים על פרסום, תהילה, חשיפה תרתי משמע, ועל ערכים כמו עצמאות, כבוד, אמונה עצמית ופיתוח כישרון. ואולי אם תתקיימנה שיחות שכאלו בין הורים לילדים, מנותקות משלל המסכים, זו כבר השפעה משמעותית ובריאה שהעירום של סיירוס תרם לעולם.