שחקנים שחורים? יש; מאמנים? בקושי

בעקבות משחק ה-NFL באצטדיון וומבלי בשבוע שעבר בין מינסוטה וייקינגס לפיטסבורג סטילרס (27-34 למינסוטה), שאת שתיהן מאמנים מאמנים שחורים (לסלי פרייז'ר את הוייקינגס, מייק טומלין את הסטילרס), פרסם "הגרדיאן" כתבה שקראה לכדורגל האנגלי לאמץ את מדיניות ההעדפה המתקנת שמיושמת בפוטבול המקצועני מאז 2003 תחת השם "חוק רוני".

חוק רוני, על שם דן רוני, הבעלים של הסטילרס ויו"ר "ועדת הגיוון" של ה-NFL, מחייב את הקבוצות בליגה לראיין למשרות המאמן הראשי והג'נרל-מנג'ר לפחות בן מיעוטים אחד. על פניו, הנתונים של חוק רוני מרשימים: לפני החוק, היו רק שישה מאמנים שחורים ב-NFL ביותר מ-80 שנה; מאז החוק נשכרו כבר 12 מאמנים שחורים. הנתונים האלה אפילו יותר מרשימים כשמשווים, כמו ש"הגרדיאן" עשה, לכדורגל האנגלי: נכון להיום יש רק ארבעה מאמנים שחורים/בני מיעוטים אחרים ב-92 הקבוצות הבכירות באנגליה (בפוטבול יש העונה ארבעה ב-32 קבוצות), על אף ש-18% מהמשתתפים בקורסי מאמנים הם שחורים/בני מיעוטים אחרים.

***

העניין הוא שמספרים, כידוע, אפשר להציג בדרכים שונות. ובמקרה של סוגיית הגזע, חשוב להציג דווקא את המספרים שמסירים את פסאדת שוויון ההזדמנויות שהספורט בארה"ב לובש בשנים האחרונות. נתחיל בפוטבול: השאלה אם חוק רוני באמת אפקטיבי - לקראת העונה הנוכחית, למשל, היו 15 משרות מאמן ראשי/ג'נרל-מנג'ר פנויות ב-NFL, אף אחת מהן לא הלכה למועמד שחור - נראית די מגוחכת כשמגלים שבעונת 2010 המאמנים השחורים בליגה (אז שישה) הרוויחו בממוצע 3.1 מיליון דולר לשנה, לעומת 4.1 מיליון שהרוויחו המאמנים הלבנים.

גם בקרב "המאמנים בתוך הקווים", הקוורטרבקים (כרגע יש שמונה קוורטרבקים פותחים ב-NFL), קיימת אפליה - ואפשר לראות זאת אפילו בתקשורת. מחקר שנעשה ב- Saint Mary's College בנוטר דאם, אינדיאנה, ניתח 85 כתבות ב-35 גיליונות של המגזין "ספורטס אילוסטרייטד" מינואר 2007 עד דצמבר 2009, במטרה לבדוק את ההבדלים בהתייחסויות לתכונות פיזיות ומנטליות של קוורטרבקים לבנים ושחורים ב-NFL. בין התוצאות: המילה 'מנהיגות' צוינה בהקשר חיובי ביחס לקוורטרבקים לבנים 86 פעמים, לעומת 7 פעמים ביחס לקוורטרבקים שחורים; המילה אינטליגנציה - 30 פעמים ביחס ללבנים לעומת פעם אחת ביחס לשחורים; מוסר עבודה - 43 פעמים ביחס ללבנים, 8 ביחס לשחורים.

***

בניגוד לפוטבול האמריקאי, ב-NBA, הליגה הכי שחורה בארה"ב (76.3% מהשחקנים הם שחורים, לעומת כ-70% ב-NFL ורק 8.5% ב-MLB, מה שאומר שבייסבול הוא ספורט כמעט לא רלוונטי מבחינת האוכלוסייה השחורה), הגזענות נמצאת רק בסאבטקסט. 47% מהמאמנים ב-NBA הם שחורים/בני מיעוטים אחרים (אריק ספולסטרה, מאמן מיאמי, הוא ממוצא אסייתי), בתפקידי ניהול אחוז השחורים עומד על 27.6%, והליגה מתהדרת כל שנה בציון הכי גבוה בדוח של המכון לגיוון ולאתיקה באוניברסיטת סנטרל פלורידה.

מה שהמכון לגיוון ולאתיקה לא בודק, זה את המתח הגזעי שמבעבע מתחת לפני השטח ב-NBA. הפעם האחרונה שהמתח הזה צף היתה בזמן ההשבתה ב-2011, כשנציגי איגוד השחקנים, ביניהם כמה מהכוכבים הגדולים בליגה כמו דוויין ווייד וכרמלו אנתוני, הרגישו שהקומישינר דייויד סטרן מתייחס אליהם באדנותיות במהלך המשא ומתן; או כמו שבראיינט גאמבל, המנחה השחור של התכנית Real Sports ברשת HBO ואחד מעיתונאי הספורט הבכירים בארה"ב, קרא לזה: "גרסה מודרנית של מפקח על מטעי כותנה" - אנלוגיה ברורה לעידן העבדות.

האדנותיות של סטרן ניכרת יותר מהכל ברמיסה של כל סממן של תרבות שחורה בליגה. בשנת 2000 המגזין הרשמי של הליגה, Hoop, מחק באמצעות תוכנת עריכה את הקעקועים של אלן אייברסון בצילום השער. ב-2005 סטרן ייסד קוד לבוש בפעילויות של הליגה, הראשון מסוגו בספורט בארה"ב, בעוד צעד בוטה נגד תרבות ההיפ-הופ הפופולרית בקרב השחקנים. סטרן גם נפגש עם היועץ הפוליטי הנודע מתיו דאוד, האסטרטג הראשי בקמפיין של ג'ורג' בוש הבן לנשיאות בשנת 2004, כדי לדון באיך לתת ל-NBA יותר "אפיל של מדינות אדומות" (רפובליקניות).

השאיפה להלבין ככל האפשר את התדמית של הספורט בארה"ב, שמשותפת לכל הליגות, לא נעלמת מעיני האוכלוסיה השחורה בארה"ב, שמצביעה על האפליה בכל פעם שהיא מקבלת הזדמנות. הפעם האחרונה הייתה בסקר שנערך לבקשת רשת ESPN ב-2011, בין 1,822 אוהדי ספורט (1,213 לבנים, 435 שחורים). רק 36% מהנשאלים השחורים נתנו לספורט ציון גבוה בשאלה אם הוא מעניק שוויון הזדמנויות לשחורים, לעומת 65% מהנשאלים הלבנים.

בשלב הזה צריכה לבוא הצעה לאנגלים להיתלות באילנות גבוהים יותר, אם הם באמת רוצים להתייחס לסוגיית הגזע בספורט. מה שעצוב זה שאין כאלה.