"אנחנו מדינה דו-קוטבית שצריכה טיפול פסיכולוגי דחוף"

כשהנריקה צימרמן היה בן 11 החליטה אמו שהגיעה השעה ללמד את הילד פרק חשוב בהלכות החיים ולתת לו הרצאה בנושא חינוך מיני. "חיינו בחברה מאוד שמרנית בפורטוגל, אבל היא חשבה שזה חשוב, והיא הסבירה לי את הכול בפירוט שאני חושב שאז גם בגיל 30 לא היו נותנים", הוא נזכר. "למחרת, באתי לבית הספר והחלטתי לספר לכל הילדים את מה שלמדתי. זאת הייתה ההרצאה הראשונה בחיים שלי, ואני חושב שיותר לא הצלחתי לזכות שוב בכזאת תשומת-לב".

בבית הספר לא ראו את העניין בעין יפה, והאם זכתה לשיחת נזיפה מהמנהל, אבל מאז מנסה צימרמן לשחזר את החוויה, להדהים את הקהל בעלילה פנטסטית שתהיה טובה מכדי שתהיה אמתית, לכבוש את העורכים שלו עם הזווית המקורית שעליה לא חשבו, ובקיצור, להביא את הסיפור.

את הסיפורים שלו הוא מספר כיום בלא פחות מ-5 שפות. לצופים בישראל הוא מוכר בעיקר בזכות כתבותיו ב"אולפן שישי" של חדשות ערוץ 2, ונוסף על כך הוא משמש זה כ-20 שנה כתב לענייני המזרח התיכון של ערוץ הטלוויזיה הספרדי "אנטנה 3", ככתב של רשת הטלוויזיה הפורטוגלית SIC. בתקופה האחרונה הוא גם מכין כתבות באנגלית ובצרפתית לערוץ הבינלאומי החדש i24news שמשדר מישראל, ולערוץ הטלוויזיה הסיני הבינלאומי CCTV. וזה בלי להזכיר את העיתון הקטלאני "לה ואנגרדיה", שגם עבורו הוא מדווח על הנעשה במזרח התיכון.

"המשבר הכלכלי בספרד דווקא פתח לי דלתות", הוא מספר. "היתרון הגדול שלי הוא שאני יכול לנהל את עצמי. והיום אני בעצם לוקח את אותו חומר גלם שמעניין אותי בנושא מסוים ומגיש אותו בכל מקום בדרך אחרת".

- נשמע מאוד מבלבל.

"למי שלא חווה את זה על בשרו זה באמת נשמע נורא מבלבל, אבל אני גדלתי ככה, בכמה שפות. 20 ומשהו שנה אני משדר ככה - בפערים של 5 שניות. אני מסיים שידור חי בשפה מסוימת ואומרים לי 'עכשיו שפה אחרת', ואני עובר, ומעולם לא טעיתי בקטע הזה".

הוא מקרין נימוס ואלגנטיות זרים, אירופיים, אבל האמת היא שצימרמן, 54, נמצא בלבנט כבר מגיל 16 (עם הפסקה קצרה של שליחות בת 4 שנים בספרד), אחרי שהגיע לביקור בארץ בחופשת הקיץ והחליט לא לחזור לבית ההורים בפורטוגל. לטלוויזיה ולעיתונות כמקצוע הוא התגלגל רק בראשית שנות ה-30 לחייו, כשערוץ אנטנה 3 הספרדי הציע לו לסקר מטעמו את ועידת השלום במדריד.

"זה היה בשבילי בית ספר מדהים, חוויה מרתקת, וכשחזרתי - חזרתי עיתונאי, והחלטתי שזה מה שאני הולך לעשות", הוא אומר. "הרגשתי שבתחום הזה אני יכול לשלב את שתי האהבות שלי: תקשורת וישראל".

עברו עוד שנים לא מעטות עד שנחשף גם לצופי הטלוויזיה המקומיים, כשהחל להכין כתבות ל"רואים עולם" בערוץ הראשון. בהמשך התגלגל ל"אולפן שישי" בערוץ 2, שם ב-3 השנים האחרונות ניתן לצפות בכתבות שלו מדי כמה חודשים. "מי שבאמת נתנו לי את הצ'אנס החזק שם זה אבי וייס (מנכ"ל חדשות 2, י"כ), שנדמה לי שאהב את הדברים שעשיתי, וגולן יוכפז (לשעבר עורך "אולפן שישי" וכיום מנכ"ל חדשות 10). גולן הוא שדחף אותי פנימה, הוא איש מרשים מאוד, עיתונאי ברמ"ח איבריו", הוא אומר.

ועכשיו אתם מתחרים. בערוץ 10 העלו מהדורה חדשה שמנסה לקרוא תיגר על הדומיננטיות של "אולפן שישי", אבל בינתיים העסק שם לא ממש מתרומם.

"נכון, אבל יכול להיות שהמצב הזה ישתנה בצורה זו או אחרת, ותחרות היא תמיד בריאה וחיונית. אני מאמין שצריך לתת להם זמן וזה טוב מאוד אם ערוץ 10 יתקדם. הם יצאו מתקופה של חוסר ודאות גדולה ומנסים עכשיו לעשות סדר באורוות. אני מכיר טוב את גולן ואני אומר: הוא ייתן פייט. אני משוכנע שאם הוא עשה את המעבר הזה, הוא הולך לתת פייט גדול. ושוב אני אומר - זה מצוין".

- אחת הביקורות על "אולפן שישי" היא שהוא יותר מדי ממלכתי וממסדי. אתה מסכים עם הביקורת הזאת?

"תראה, היו תקופות שחשבתי שהוא יותר ממלכתי. יש פה אולי בעיה ברגע שאתה מנצח ומביס בצורה כזאת כל תחרות, ולא משנה מהי. כי ערוץ 10 עושה עבודה טובה, ובכל זאת הוא מובס בפערים גדולים".

קשרים עם החמאס

הכתבות של צימרמן ב"אולפן שישי" מתבססות בדרך-כלל על הקשרים שיצר מחוץ לישראל (ועל הדרכון הזר שלו), בעיקר במדינות המזרח התיכון, אבל כמובן תוך הדגשת הזווית הישראלית והיהודית. חלקן אנקדוטות חביבות ולא מזיקות כמו ביקור במגדל הגבוה בעולם בדובאי, או בעלות כותרת פנטסטית מהסוג שכל עורך יתקשה לסרב לה, כמו "הקשר היהודי של אוסמה בן-לאדן", אבל הרבה מהן בעלות מטען משמעותי יותר, בעיקר בכל מה שקשור לאירועי האביב הערבי בשנים האחרונות במצרים ובסוריה, ולעולם הערבי בכלל. בסוף השבוע הקרוב (ה-18 באוקטובר), למשל, עומדת להיות משודרת ב"אולפן שישי" כתבה שלו ובה רשמיו מביקור שערך במחנה הפליטים הענק - השני בגודלו בעולם, לדבריו - שבצפון ירדן, אליו נמלטים מאות אלפי סורים.

ההישג העיתונאי האחרון שלו הוא דווקא התיעוד המצולם הנדיר של האפיפיור פרנסיקוס במעונו בוותיקן, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד ("הייתי מאוד סקפטי עד השנייה שנכנסנו למתחם הוותיקן ובעצם גם אחר כך. בלב כבר חשבתי 'וואו, איזה פלופ זה הולך להיות'").

אחד הדברים שהכתבות שלך מתאפיינות בהם, הוא הסיקור והתיעוד של אירועים וגורמים לא-ישראליים במזרח התיכון, כשמטבע הדברים בהרבה מקרים מדובר בקשרים שאתה צריך לתחזק עם אויבים מרים של ישראל.

"כשנכנסתי לעיתונות השארתי את הרגשות בצד, וכמו כל עיתונאי שרוצה לחפש סיפור פיתחתי קשרים עם החמאס, עם הג'יהאד האסלאמי. הם אולי חשדו שאני ישראלי או יהודי, בכל זאת צימרמן, אבל בשנים הראשונות, כשלא הייתי מאוד ידוע, זה נשאר בצד. גם כשגילו למשל שאני יודע עברית לא החרימו אותי, כולל השייח' יאסין, אגב. מי שבא אחריו, רנטיסי, היה אנטישמי בצורה מחרידה".

- והיו סיטואציות שחשת בהן בסכנה?

"ודאי, היו סיטואציות. תראה, כשאני התחלתי בשנות התשעים זה היה עולם אחר. ב-1997 הנשיא קלינטון עמד להגיע לביקור בעזה, ואני הלכתי אז לראש הג'יהאד האסלאמי, עבדאללה שאמי, כי חשבתי שהוא יכול להתנגד לביקור. והוא אמר לי 'אני רוצה לראות את קלינטון מת מחר פה בעזה'. זה שודר, הסוכנויות התחילו לצטט את זה, ואז המפיק הפלסטיני שלי מעזה מתקשר אליי בבהלה ואומר לי: 'תשמע, הסי.איי.אי והמשטרה הפלסטינית באו לעצור את שאמי ועוד 10 מנהיגים של הג'יהאד, בגלל הריאיון שלנו'. ואני למחרת צריך להיות בעזה לסקר את הביקור של קלינטון, להסתובב בעיר, וזה לא היה פשוט, זה היה מפחיד אפילו.

"אחרי כמה חודשים, שחררו את שאמי ובאתי לדבר איתו, לדעתי הוא כבר ידע שאני יהודי וישראלי, ובכל זאת הוא קיבל אותי, אבל כשיצאנו משם, אני והמפיק, סגרו עלינו חבורה של אנשים והתחילו לצעוק שאנחנו מהמוסד. רצנו לאוטו, ופשוט הסתלקנו משם, וזה היה קטע מאוד לא נעים".

- ואיך אתה מרגיש היום בביקורים במדינות ערב, במדינות המפרץ למשל?

"אני שומר על כללי זהירות מסוימים, אבל לדוגמה אני לא מסכים - וזה קרה לי כבר כמה פעמים - שמנהיגים ערבים, כולל מאוד קרובים לפה, מציעים לי שמירה צמודה. אני לא מסכים, כי אני חושב שזה מזיק עוד יותר".

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"