יצירת מופת קולינרית: מסעדת 'פסטל' שליד מוזיאון ת"א

האנשים המשוכפלים של אנדי וורהול מביטים בילדים שלי. הילדים שלי מביטים בהם בחזרה. אחרי כמה דקות זה נמאס להם. הם רעבים. ביני לביני אני מציין לעצמי שהם צודקים. אפילו ילדים קולטים די מהר שמדובר בתערוכה, איך נאמר זאת בעדינות, מיד שנייה, עם כל הכבוד, ויש כבוד, לוורהול ולמוזיאון.

יוצאים. מולנו ממתינה האופציה הנצחית של השנים האחרונות, מסעדת 'חדר האוכל' של השף-הסלבריטי, מלך האינסטגרם וערוץ האוכל, עומר מילר. חדר האוכל הפכה את עצמה די מהר, ואולי התכוונה לכך מלכתחילה, למייצגת נאמנה ואותנטית של שמה, חדר אוכל. חדר האוכל של עם ישראל. כל עם ישראל ודודתו כבר אכלו שם. איך אני יודע? פגשתי אותם שם לא פעם ולא פעמיים. אפילו בדודים של אשתי מהקיבוץ הרחוק כבר יצא לי להיתקל כאן.

כל זה בסדר גמור. אלא שלפעמים מתחשק משהו אחר; משהו שמתכתב, נגיד, עם הפוזה האינטלקטואלית שעוטה על עצמו ה"בעלגולה" הפולני כשהוא לוקח את הילדים למוזיאון, אפילו אם זה רק בשביל קצת פוסטרים. ואז נזכרתי שהפלא ופלא, יש דבר כזה. גן הפסלים של מוזיאון תל אביב אירח כבר לפחות מסעדה אחת, ג'קומטי. למרות שמה האמנותי ומיקומה המנצח, היא לא שרדה, ולמיטב זיכרוני גם לא הצליחה להציע הרבה יותר מלוקיישן תרבותי. אבל אל תתפסו אותי במילה. זה היה מזמן.

לא סתם אני מתעכב כל-כך הרבה על המיקום. מסעדה במוזיאון היא עניין מורכב. נדמה לך, כסועד (וגם כמסעדן, אני מניח), שאין טוב מזה. אבל העסק הוא הרבה יותר מסובך. תשאלו את יונתן רושפלד שפעם, לא כל-כך מזמן, היו לו כאן (היכן ששוכנת עכשיו חדר האוכל) לא מסעדה אחת, אלא שתיים. וגם את בעליה של ג'קומטי ז"ל. מוזיאון ישראל בירושלים יספק לכם עוד תובנות בנושא.

מלא בכל החוכמות בגרוש האלה, באתי בשעריה של 'פאסטל', הנועזת החדשה בעורף האויב הבורגני (וגם העממי). פאסטל מתהדרת, אם כן, לא רק בשם "אמנותי", במיקום אמנותי, בעיצוב אלגנטי מאוד ובגדוד מלצריות מעומלנות להפליא, אלא גם - תחזיקו חזק - בשף צרפתי למהדרין. זהו טיבו ברה הצעיר, ששימש עד לאחרונה כשף האישי של שגריר צרפת בישראל, וזה לא עניין שגור במקומותינו, אפילו בעידן שבו תל אביב כבר מחשיבה את עצמה לבירה קולינרית מן השורה הראשונה. בקיצור, מתכון בטוח לעוד קשקוש בלבוש, חשבתי לי בפסימיות. ובכן, מתברר שיש הפתעות בחיים.

התחלנו במנה ששמה אמנם מתכתב בחינניות עם האכסניה, אבל היא נשמעת כמו משהו שמגישים בחתונות - מיני פסטלים. אלא שהפסטלים הקטנים נוצרו מבצק רביולי שטוגן במקום להתבשל, ומולאו בגבינות תום וקצ'קבל. זה עדיין לא חייב להפוך אותם למנת גורמה, ולשמחתי הם גם לא היו כאלה, אלא משהו שהייתי חותם על שני תריסרים ממנו כדי לזלול מול הטלוויזיה. בקיצור, שוס אמיתי.

ממשיכים. סרדינים טריים כבושים שהוגשו על ברוסקטה עם קרם פרש. הפעם זה כבר סתם נשמע כמו קשקוש מקושקש, והנה, שוב, הפתעה. יופי של מנה, שהדגימה גם את הרקע הקלאסי של השף הצרפתי וגם את ההשתלבות החכמה שלו במרחב הים תיכוני.

המנה הבאה כבר הייתה יצירת מופת. גספצ'ו עם גלידת חרדל וסאבלה (מאפה דקיק) פרמזן. כן, אני יודע שזה נשמע אפילו יותר מקושקש מהמנה הקודמת, אלא שמה שהפך את המנה לכה מוצלחת היה דווקא אותה גלידת חרדל מוזרה ששימשה, כך אני מניח, במקום קוביית הקרח המסורתית בגספצ'ו, והפכה אותו מעוד מרק עגבניות למשהו אחר, מוזר ונהדר. הגספצ'ו עצמו היה טחון עד דק, הרבה יותר מדי ביחס למה שאני אוהב בדרך כלל, אלא שהפעם לא רק שזה לא הפריע, אלא אפילו היה נעים.

קונפי שוק ברווז עם ירקות ירוקים ולבבות חסה צלויים ופירה היו מנה קלאסית בביצוע מדויק וקלאסי לא פחות. ספגטי פירות ים הוכן מספגטי טרי תוצרת בית (מהלך נדיר מאוד, בדרך כלל אפילו מסעדות איטלקיות טובות מאוד מוותרות לעצמן כשזה מגיע לספגטי וקונות מן המוכן) עם שלל קלמרי, מולים וצדפות וונגולה, שבושלו בציר דגים, והיה מנה לא פחות טובה מאחיותיה.

קינחנו בקרפצ'יו אננס עם סירופ זעפרן וגלידת חלב, שהיה טעים ומרענן, ובדום שוקולד - כיפת שוקולד ממולאת במוס שוקולד ובסורבה פירות יער, שהיה קצת כבד לטעמי, אבל מי אני שאעמוד בדרכם של ילדים שצלחו בגבורה ארוחה כה מאתגרת, לפחות מבחינתם. אל תתלהבו, הקטן אכל, כרגיל, שניצל (גדול ונהדר, אגב).

האם תצליח פאסטל לנצח את המיקום הנחשב, אבל הבעייתי? ימים יגידו. מה שבטוח הוא שיש לה הכלים לכך.

כדאי להכיר

צדפות וונגולה (Vongole). רוב הסועדים המתוחכמים כבר מכירים היטב את רכיכות המול הכתומות בצדפות השחורות, וגם את האויסטר הנתונות בצדפות גדולות, אפורות ומחוספסות. הוונגולה, הלוא הן ה-clams ממנת ה-clam chowder האמריקאית, הן קטנות ומוצקות, יחסית לפרי ים, נתונות בתוך צדפות קטנות, המזכירות צדפים שאוספים על שפת הים.

פאסטל

פרטים: גן הפסלים, מוזיאון תל אביב. שדרות שאול המלך 27 תל אביב; טל' 03-6447441; א'-שבת 12:00-24:00

מחירים: פסטלים - 48 שקלים, סרדינים - 48, גספצ'ו - 38, ספגטי - 82, קונפי - 88, קרפצ'יו אננס - 52, דום שוקולד - 52, חצי בקבוק יין פרסקטי איטלקי לבן, פשוט וטעים - 60 שקלים

השורה התחתונה

יקר, אבל שווה