מסלול עוקף טבע

א.

יש משהו שתמיד מצחיק אותי, במובן המרתיח של המילה (צחוק שהוא מעין עווית) כשמדברים על הפער שבין המשכורת הענקית של המנהל הבכיר שמפטר כך וכך עובדים מהמפעל שלו. מאדם שמרוויח כל-כך הרבה, כך נאמר לא פעם, היינו מצפים שייעשה הכול, התייעלות ומה לא - כולל לקצץ את המשכורת שלו עצמו - לפני שהוא מרשה לעצמו לפטר עובדים ו/או לפגוע בפרנסתם.

יש בזה סוג של היגיון, אבל עם כל הצער והכאב, הרי שזה ההיגיון של האנשים שמרוויחים מעט (ואולי, מחשבה מפחידה, ההיגיון הזה הוא בדיוק מה שגורם להם להרוויח מעט. ביצה ותרנגולת סטייל). האמת העגומה היא שההיגיון של האנשים שמרוויחים הרבה - ויהיו אלה בעלי ומנהלי טבע, בזן או כל חברה אחרת - הוא הפוך לגמרי. ככל שהעובדים שלהם יעבדו יותר קשה וירוויחו פחות, כך הם (המנהלים ובעלי השליטה) יעבדו פחות וירוויחו יותר.

יש משהו כל-כך נאיבי, שמתרסק כל פעם מחדש במפגש עם המציאות, בדרישה הזו. אנחנו אומרים: איך יכול להיות שהם מושכים מיליונים במשכורות ומיליארדים בדיבידנדים ומרשים לעצמם לפטר בכזו קלות ואדישות - אבל הרי זה בדיוק לב העניין: הם יכולים להרשות לעצמם למשוך את כל הכסף הזה מפני שהם מרשים לעצמם לשלם מעט ולפטר הרבה בכזו קלות ואדישות. אם זה היה ההפך, הם לא היו אלה שעושים את זה, אלא אלה שעושים להם את זה.

זה גם מה שמסביר איך שני הצדדים של המתרס נוהגים להשתמש לפעמים באותם הטיעונים ממש על מנת להצדיק טענות הפוכות לחלוטין. גם שלי יחימוביץ' מהעבודה וגם חיים הורביץ מטבע קשרו את הפיטורים בטבע להטבות המס, כל אחד מהכיוון שלו. זה אמר שבגלל הדרישה לתשלום מסים החברה מפטרת, וזו אמרה שמאחר שהחברה לא משלמת מס אסור לה לפטר. ושניהם, האמת, צודקים. הם העיוורים שממששים את הפיל כל אחד מהצד שלו. היא בטוחה, ובצדק רב, שהעובדה שהחברה נהנית מאפס אחוזי מס מחייבת אותה להחזיר בחזרה לציבור ולא לפטר עובדים. והוא בטוח, גם בצדק רב מבחינתו, שעצם הדרישה החצופה ממנו לשלם מס מתירה לו לפטר עובדים במשכורות הנמוכות.

ואם שניהם צודקים, אז כנראה ששניהם גם קצת טועים. הרי גם אם טבע לא הייתה מפטרת אף לא עובד אחד, ואפילו מגייסת עובדים נוספים, ראוי היה להילחם עד חורמה באפס אחוזי המס שהיא משלמת. וגם אם טבע הייתה משלמת מס מרבי, ראוי היה להילחם עד חורמה בפיטורים של מאות עובדים (אם בכלל מדובר במאות, עכשיו החברה טוענת שזה בכלל לא בטוח).

הדבר הכי מעוות כנראה זו הצהלה בבורסות והזינוק במניה עם היוודע הבשורה על פיטורי אלפי עובדים. בצהלתם ביטאו המשקיעים את כל מה שרע ורקוב בשיטה.

ב.

האמת, כמו תמיד, באמצע. טוב, האמת שהיא לא באמצע, היא יותר בצד, מבוזה ומבוישת. טבע לא מפטרת בגלל הדרישה המרגיזה והחצופה הזו, לשלם יותר מס מאפס אחוז, אלא בגלל טעויות חמורות שעשתה. והמדינה לא העניקה לטבע את הטבות המס השערורייתיות כדי שזו תעסיק יותר עובדים (עובדה: מספר המועסקים בטבע לא גדל ביחס שהולם את גודל המתנות שקיבלה החברה), אלא בגלל המדיניות הקבועה שלה להתרפס בפני החזק ולהתעלם מהחלש.

זה אפילו לא נעשה ברשעות זדונית, זה פשוט נעשה כי ככה עושים את זה: מהבחינה הזו המשקיעים הצוהלים לשמע בשורת פיטורי אלפי עובדים לא שונים מהותית מצהלת צרכני הקפה העומדים בתור הארוך לסנדביץ' טונה בחמישה שקלים אף על פי שהם יודעים - אם כי מדחיקים טוב טוב - שהדבר נעשה כנראה (גם) על חשבון העובדים.

לא מן הנמנע שתוך כדי נגיסה בסנדביץ' הטונה ושלוק מהקפה הזול, יזדעזע השותה והנוגס ממשקיעי הבורסה השמחים בגלל פיטורי העובדים. אני לא באמת חושב, אגב, שהמשקיעים שמחים שמישהו איבד את עבודתו; הם שמחים בדיוק מפני שהם בכלל לא חושבים על זה שמישהו איבד את עבודתו.

ג.

ובכלל, אולי ההתעקשות האמיתית והמיותרת באמת היא ההיאחזות מעוררת הרחמים הזו שלנו בהיגיון הקלוש הזה שאומר שמה שנכון לך נכון גם להם. רוצה לומר: אדם מהיישוב שמרוויח, נגיד, עשרת אלפים שקל, יכול לעשות את החישוב - אני מרוויח עשירייה, חמישייה הולכת על שכר דירה וחשבונות, אלפייה על בילויים ועוד אלפיים על הילדים. נשארו לי אלפיים. חשבון פשוט, הנכון גם לעסק הקטן והבינוני.

אבל במספרים הגדולים של טבע, בזן ושאר החברות הגדולות זה בכלל, אבל בכלל לא ככה. אצלם המתמטיקה היא אחרת לגמרי, כמו שאנחנו למדים כל פעם מחדש: הבכירים לא ישיתו על משכורתם קיצוץ של 10% (נניח) כדי להציל אלף עובדים (נגיד), כי שתי ההוצאות האלה לא נרשמות כיוצאות מאותו הכיס. אלה תמיד כל מיני משחקים חשבונאיים: אין שם את המאזניים הפשוטים של הכנסות מול הוצאות, כמו בעולם האמיתי.

בעולם הפלאים החשבונאי הפסד הוא רווח והוצאה יכולה להיות הכנסה, העבר הוא העתיד, הכול תמיד מגולם בתוך משהו או חיצוני למשהו אחר. הם תמיד מוחקים או רושמים מיליארדים במה שנראה כמשחק. אלה תמיד כל מיני מסלולים מקבילים: מסלול הטבות המס לעולם לא ייפגש עם מסלול המענקים תמורת העסקה. אלה אף פעם לא שני פתחים של צינור אחד. עובדה: גם משרד הכלכלה כבר הבהיר כי למרות הפיטורים, טבע לא תצטרך להחזיר מענקים שקיבלה תמורת העסקת עובדים, כיוון שמדובר בהעסקה בפועל ולא בהעסקה עתידית.

אלה לא רק שני עולמות של שכר תמורת עבודה; אלא גם שני עולמות שונים לגמרי מבחינת חוקי הפיזיקה החלים בהם. נסו למחוק חוב שיש לכם ותיווכחו. מהבחינה הזו מדור הכלכלה לא שונה ממדור הספרות: המציאות היא לא יותר מהמלצה, סליחה: מסלול. תמיד יש מסלולים אחרים, יפים יותר, רווחיים יותר ומפותלים יותר.

ד.

אולי בגלל זה קצת הצחיקו אותי השבוע - שוב, במובן העוויתי של הצחוק - יו"ר העבודה יחימוביץ' ושר האוצר לפיד (ולא בעניין סמים קלים). הראשונה כשהורתה (קצת בחוצפה, האמת) לנתניהו: לך עכשיו ותרים טלפון לטבע ותגיד להם שאסור להם לעשות כך וכך. כן, ממש. באיזה מין עולם דמיוני מושלם יכולה להתבצע שיחת טלפון כזו? ולפיד כשאמר: דיברתי עם טבע והסברתי להם שמערכת היחסים בינינו היא דו צדדית. ובכן, היא לא ממש דו צדדית. עובדה. זו אינה אוטוסטרדה. אם כבר, זה לבירינט.

ובהמשך או בסיכום לכל שנאמר בסעיף א' (הצחוק, העווית וכל זה): מאז המחאה החברתית טוחנים לנו בשכל שהתודעה התפתחה, שפקחנו את העיניים, שהשיח השתנה וכל זה. אולי. אבל בשלבים הראשוניים שבהם אנחנו נמצאים זה לא משחרר או מעודד במיוחד. להפך. זה כואב. כמו חולה שהתעורר באמצע הניתוח ורואה איך הרופאים מפשפשים לו באיברים הפנימיים, כולל הדם המשפריץ והכול, תוך כדי שהם צוחקים צחוק גדול מאיזו בדיחה פנימית שהוא לא מבין.

הדבר הכי מעוות זה הצהלה של המשקיעים בבורסות עם היוודע הבשורה על פיטוריהם של אלפי עובדים

 דרור פויר