אין מדינה לאהבה

עונת 1999/2000 היא שנת האפס של מכבי ת"א בתצורתה הנוכחית, כחברה קבועה בצמרת האירופית. פיני גרשון נהנה להזכיר שכשהגיע למועדון, באמצע העונה שלפני כן, יד אליהו היה חצי ריק. זה לא לגמרי מדויק: גם אם פה ושם נראו קרחות בהיכל, בדרך כלל רוב הכרטיסים נמכרו, ולעתים קרובות כולם. אלא שמכבי הייתה אז מותג בדעיכה, במהלך עשור מאכזב שבו התרחקה מהצמרת האירופית, לא הצליחה לעבור אפילו פעם אחת את שמינית גמר היורוליג, הפסידה אליפות ושני גביעים ואיבדה את מעמדה הקונסנסואלי בתקשורת. אלא שאז נחתו גרשון ועוזרו הצעיר דייויד בלאט, בנו קבוצה פנטסטית בתקציב נמוך, הגיעו לגמר האירופי מול פנאתינייקוס, והשיבו מראות נשכחים כמו חגיגות בכיכר רבין ואוהדים שישנים בשקי שינה ליד הקופות ביד אליהו כדי להבטיח את הכרטיס הנחשק.

במובן מסוים, החגיגה לא הסתיימה עד היום. מכבי ת"א הפכה מאז אותה עונה למערכת מקצועית יותר, הרחיבה את בסיס הבעלות ואת מקורותיה הכלכליים, מוכרת את כל המנויים מראש ונהנית ממגוון רחב של ספונסרים, שזוכים לחשיפה לקהל אוהדים נאמן, גברי ומפולח. עם זאת, בתמונה האידילית הזאת יש כתם קטן ומטריד: מאז שנת 2005 לא זכתה מכבי ביורוליג ובשבע העונות האחרונות ביקרה רק פעמיים בפיינל-פור של המפעל. מאז 2008 היא הפסידה את אליפות הליגה המקומית שלוש פעמים. אולם, הבעיה החמורה יותר היא היעדר כוכבים: האיש המזוהה ביותר בקבוצה הוא ככל הנראה סופוקליס שחורציאניטיס, אבל את החיקוי ב"ארץ נהדרת" הוא יקנה בשל ממדיו הפיזיים החריגים ולא בשל יכולתו יוצאת הדופן. תחת שרביטו הקפדני והמעט מסרס של דייויד בלאט, אין מקום - וככל הנראה גם אין כסף - לכוכבים מסדר הגודל של שאראס ואנתוני פארקר. כתוצאה מכך, הדמויות הכריזמטיות ביותר בשידורי מכבי העונה יימצאו על הספסל, בדמותו של מנהל הקבוצה החביב ניקולה וויצ'יץ', ובעמדת השידור, שם ימתין פיני גרשון לכל מעידה כדי לסגור חשבון על זריקתו מהמועדון.

למה בכלל חשוב שישחקו במכבי ת"א כוכבים? בסופו של דבר, האוהדים שלה רוצים ניצחונות, ואת אלה אפשר להשיג גם עם קבוצות אפורות, כפי שהוכיחו הקבוצה של 2011, עם פארגו ופרקינס, וזו של 2000, עם מקדונלד והאפמן האלמוניים יחסית דאז. אלא שכיום, בניגוד לעידן החד-ערוצי של שנות השבעים והשמונים, מכבי היא רק עוד מוצר על המדף של צרכן הבידור הישראלי. שלוש שנים אחרי עונת הפריצה של מכבי הגיעה "כוכב נולד" ושינתה את כללי המשחק בעולם הטלוויזיה הישראלי - ומכבי ת"א היא גם מוצר טלוויזיוני, ששואף להיחשף לקהל שעולה בהרבה על הרבבה שממלאת את נוקיה. התחרות של מכבי היא לא עם אורי אלון או עם ג'ף רוזן, הבעלים של הפועל ירושלים ומכבי חיפה, אלא עם אבי ניר ו"קשת" או עם אבי צבי ו"רשת". היא מתחרה אפילו עם מועדון קטאלוני, ואפילו לא עם קבוצת הכדורסל שלו. אחרי הכל, הרבה יותר ילדים ישראלים מעדיפים ללכת לבית הספר עם חולצה של ליאו מסי וברצלונה מאשר עם כזו של יוגב אוחיון. בשלב זה, לא בטוח שהם יודעים מיהו ג'ו אינגלס, למשל.

***

כפועל יוצא לשחיקה במעמדה של מכבי כמותג לאומי, אחוזי הצפייה בה אינם מזכירים כמובן את הימים שבהם המדינה הושבתה בשעות משחקיה באירופה. הרייטינג הממוצע שלה עמד על קצת יותר מ-10 אחוזים מכובדים במהלך העונה שעברה, אך סבל מצניחה בסדרה המאכזבת מול ריאל מדריד, גם בשל ימי מועדי משחקים לא קונבנציונליים. ישראלים רבים כבר לא מגדירים את גאוותם הלאומית על פי הישגיה של הקבוצה בצהוב. במקביל, הם לא מרשים לעצמם לפספס את רני רהב בוחן את עברו הצבאי של עוד מתמודד ב"הכוכב הבא" ולא מעזים לצאת מהבית במהלך עוד פרק של "האח הגדול". בשדה אחד, של עולם הכדורסל, ולמעשה של עולם הספורט הישראלי כולו, מכבי מנצחת ללא תחרות בקרב על הפופולריות. בתחום המשמעותי לא פחות, שבו היא מתמודדת עם תוכניות ריאליטי, משחקי מחשב ואפילו עם אפליקציות סלולריות, מעמדה הרבה פחות יציב.

נראה שהשיקולים האלו אינם מטרידים את דור הבעלים החדש של מכבי. בניגוד לניהול האמוציונלי של ימי שמעון מזרחי, שכוחו והשפעתו הולכים ופוחתים, הם מביטים על הקבוצה במבט קר ועסקי. הם לא ישברו את הבנק כדי להנחית כוכב נוצץ ולא ישלמו סכומים מופקעים לשחקנים ישראלים, גם במחיר של הקבוצה האמריקאית ביותר בתולדות המועדון. בשבוע הבא, במשחק הבית הראשון מול הכוכב האדום בלגרד, יוכלו להביט ביציע בסיפוק ולקבל את הרושם שדרכם משתלמת. אלא שהמבחן האמיתי מתקיים בסלון של אוהד הספורט הוותיק, שגדל על מיקי ומוטי וחוזר לחיקו של המועדון הצהוב רק כשהוא חוזר לפיינל-פור, ושל האוהד הצעיר, שמתקשה להבין למה צריך להתרגש מדווין סמית' בזמן שלברון ג'יימס מעניין הרבה יותר.

הרייטינג הוא שיכריע את עתידה הכלכלי של מכבי ת"א, וספק אם היא יכולה להרשות לעצמה עשור שחון נוסף, סטייל הניינטיז. נכון לעכשיו, לשם בדיוק מובילה הדרך המקצועית של המועדון.