הגרמת להתאבדות וגם ירשת?

כשבסיום פסק דינו, בית המשפט עצמו מודה כי "קיימת תחושה של היעדר התאמה בין חוש הצדק הטבעי" לתוצאות פסק הדין, אנחנו יודעים שיש כאן בעיה, ובעיה זאת זועקת לשמיים בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון מהשבוע שעבר.

מסופר באב אשר נטש את אשתו וילדיו בפתאומיות לטובת חיים חדשים ברומניה, שם ניהל מערכת יחסים ארוכה עם בת זוג אחרת, כשאפילו את ההודעה על עזיבתו הוא מסר להם בשדה התעופה עצמו טרם עלייתו למטוס.

האם לא השלימה עם הפרידה, אך ניסיונותיה להשיב את האב לחיק משפחתו עלו בתוהו, וכתוצאה מכך מצבה הבריאותי והנפשי הידרדר באופן קיצוני. הילדים, שעמדו חסרי אונים אל מול דעיכתה של האם, כתבו לאב שוב ושוב שהאם מתכוונת להתאבד, והתחננו שיבוא לארץ לעזרתם, או לפחות יענה לפניותיה של האם אליו. אך האב נותר אדיש, ולא הגיב אפילו לתיאורים קורעי-הלב כיצד הילדים מקדישים שעות רבות כדי לנסח את מכתבי התחנונים אליו, וכיצד הם ממתינים בעיניים כלות לשווא לתשובתו שאינה מגיעה.

לבסוף האם מימשה איומיה והתאבדה, ואז האב דווקא כן מצא לנכון להגיע לארץ, וזאת בכדי להגיש תביעה לקבל לידיו את מחצית העיזבון של האם, תחת להורישו לילדיו במלואו. בית המשפט נענה לתביעה בלב כבד והכיר באב כיורש החוקי של האם, בעודו מפנה אצבע מאשימה כלפי המחוקק, שלא תיקן את החוק בכדי למנוע מצב מעוול כגון זה.

האם בית המשפט אכן היה כבול בידיו על-פי החוק הקיים ומנוע מלהגיע לתוצאה הצודקת גם לטעמו, שהיא העברת מלוא העיזבון לילדים שנותרו יתומים מאם?

על-פי חוק הירושה, יורש פסול מלרשת בהתקיים 3 תנאים: שגרם למותו של המוריש, שעשה כן במתכוון, ושהורשע על כך. במקרה זה בית המשפט קבע כי האב בהתנהגותו כלפיה אכן הביא להתאבדותה של האם, קרי למותה, אך לא עשה כן במתכוון. האמנם?

האב לא רצח את האם וגם לא שידל אותה להתאבד, אך הפגין אדישות קיצונית ביותר לאזהרות הרבות לגבי כוונתה להתאבד, ומבחינה זאת הוא נהג כאדם הניצב על שפת נהר ורואה אדם טובע, אך מסרב לזרוק לו את גלגל ההצלה. האב יכול היה לנסות למנוע את התאבדותה של האם, אך בחר שלא לעשות כן על אף כל הפניות אליו. האם לא התכוון בכך לתוצאה שאכן קרתה?

החוק הישראלי "לא תעמוד על דם רעך" מטיל עונש כספי על מי שנוהג באדישות כלפי אדם אחר הזקוק לעזרתו ומצוי בסכנה לחייו, גם כאשר מדובר באנשים זרים. מבני זוג קיימות דרישות גבוהות הרבה יותר של חובת זהירות האחד כלפי השני, ובשנים האחרונות התפתחה פסיקה ענפה בנושא זה במסגרת תביעות נזיקין בין בני זוג ובתביעות למזונות אזרחיים.

בית המשפט העליון קבע סטנדרט ציפיות גבוה מהתנהגות של בני זוג לשעבר האחד כלפי השני, באמירתו כי לא מדובר בזרים שנפגשו באקראי, אלא באנשים שניהלו מערכת יחסים מחייבת לאורך שנים, והמחויבות ההדדית נמשכת לפחות לתקופה מסוימת גם לאחר הפירוד.

גם העובדה שהאב לא הורשע בהריגה לא הייתה צריכה למנוע את בית המשפט מלפסלו מלרשת, שכן גם לכך ניתנו תקדימים בפסיקה. כך, למשל, נשללה הירושה מבחור שרצח את אימו, על אף שלא הורשע בפלילים בשל מצבו הנפשי, כשבית המשפט גילה יצירתיות ולא תלה את פסיקתו בלשון החוק אלא בתחולת דיני תום-הלב, הדוקטרינות של "מעילה עוולה לא תצמח זכות תביעה" ושל "לא ייצא חוטא נשכר" , וכן העיקרון של "תקנת הציבור" ושל "ירושה בלתי מוסרית".

למעשה, בית המשפט יכול היה, וצריך היה, לעצור את האב מלרשת כבר בשלב הגדרתו כבן זוג יורש, שכן קיימים תקדימים בפסיקה לשלילת ירושה במקרים שבהם בני הזוג היו פרודים, גם אם לא גרושים פורמלית.

אמנם בדרך-כלל מדובר בפירוד רב-שנים, אך הבחינה צריכה להיות מהותית ולא פרוצדורלית. האב רצה מאד להתגרש ואף טען כי היחסים עם האם מתו כבר לפני שנים. הוא לא ראה את עצמו כבן זוג של האם לצורך חובותיו כלפיה, אז מדוע שייחשב ככזה לצורך הזכויות?

בפסק הדין בית המשפט חיווה את דעתו כי האב נותר "בן זוג" בעיני האם, שכן הפירוד לא היה סופי מבחינתה. אם לאם הייתה תקווה שהפירוד אינו סופי, האם הייתה בוחרת במעשה קיצוני כהתאבדות? ובכלל, כיצד ניתן לומר שאדם שמחליט להתאבד אינו מבין שבמעשהו הוא גודע את יחסיו ונישואיו באופן הסופי ביותר? דווקא גירושים אינם תמיד סופיים, שכן יש זוגות ששבים לאחר מכן לחיות ביחד, אך אין סופי יותר מהמוות.

בשורה התחתונה, השופטת קבעה כי אין להעניש את האב על התנהגותו, ואולי זה נכון, אך האם צריך לתת לו פרס, לרשת את האישה, אשר את פניותיה אליו לא היה מוכן לזכות אפילו בתשובה? ואין לשכוח כי החלק שעובר אליו בירושה נלקח בסופו של יום מפיהם של הילדים.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".