למה קאחה?

מכבי תל-אביב מול קאחה לאבוראל, יום חמישי, 21:00, ערוץ 10

ב-1977, אחרי הניצחון של מכבי על צ.ס.ק.א מוסקבה, או שמא אחרי הניצחון בגמר על מובילג'ירג'י וארזה, שודרה ב"יומן" של ערוץ 1 (היחיד באותה תקופה) כתבה על אנשים שלא צפו בטלוויזיה במשחק. עוברי האורח הספורים שצעדו ברחוב בלילה ההוא, זכו לשניות ארוכות של זמן מסך, כדי שיסבירו מה גרם להם לשבור את השורה. זוג קשישים שישב לבדו באולם קולנוע ריק נתבע לתת הסברים. למי שבגר אחרי שנות השבעים, קשה להסביר איך פעם ישבה מדינה שלמה מול המסך הקטן בהרבה מהיום וצפתה בכדורסל, כשלפעמים לאורך משחק שלם לא ניתן היה לאתר אפילו רכב חולף ברחוב.

בחזרה לעתיד: היתרון של מכבי תל-אביב הוא שבעונה אירופית טובה, כזאת שהולכת לפחות עד לפיינל פור, היא יכולה להדביק חלק מהצופים בחזרה אל המסך. לא במונחים של שנות השבעים העליזות, כמובן, אבל לדחוף את הרף לכיוון 20% צפייה למשחק מכריע - ודאי שכן. אבל אם להתכנס אל ההווה, ספק אם ערוץ 10 יצליח להתקרב למספרים הללו, אחרי שהרייטינג של מכבי בשנים האחרונות התכנס למספר חד ספרתי, לפעמים אפילו חד ספרתי נמוך.

אפשר היה לנהל כאן דיון ארוך על הסיבות לכך: דעיכה כללית בישראל בצפייה במשדרי ספורט, חשיפה לכדורסל NBA איכותי, שמקרינה על הפופולאריות של הכדורסל האירופי, וכמובן - העובדה שמכבי נכשלת בשנים האחרונות מלהפיץ סביבה את הניחוח הנעים של ההצלחה, כוח-המשיכה העיקרי שלה.

בערוץ 10, שהמנכ"ל שלו היה במשך שנים ארוכות הכרוז של מכבי, צריכים להתפלל שמשהו בלתי צפוי יקרה העונה עם הבחורים של דייויד בלאט, שכן קשר ישיר שורר בין האחוזים של מכבי לבין אחוזי הצפייה של הערוץ בימי חמישי.

בראש מורכן

"שומרי הסף" (הסרט), יום שישי, 21:30, ערוץ 1

לפעמים נדמה שקל יותר יהיה להסכים עם הפלסטינים על העתיד מאשר על העבר. אני אנצל כמה שורות כדי לחרוג מהמנדט של המדור להמליץ על משדרי טלוויזיה, ואפנה את הקוראים לספרו החדש והמרתק של ד"ר הלל כהן מהאוניברסיטה העברית: "תרפ"ט, שנת האפס בסכסוך הישראלי-ערבי" (הוצאת כתר). לכאורה עומדים המאורעות ההם מעל כל ויכוח פוליטי, כשבזיכרון הקולקטיבי שלנו גופותיהם המעונות של נרצחי הטבח בחברון למשל, הן הוכחה-לכאורה שהערבים קמו עלינו לכלותנו עוד הרבה לפני שהיה כאן "כיבוש".

הזיכרון הזה ושכמותו הוא אבן-יסוד באמונה בצדקת הדרך הציונית, גם למי שאינו חסיד של מפעלותיה ב-45 השנים האחרונות. והנה בא ד"ר כהן ומראה כיצד גם במקומות שבהם אין כמעט ויכוח על העובדות, ניתנת להם פרשנות שונה בתכלית. אם תשאלו את הערבים למשל, מאורעות תרפ"ט היו אקט לגיטימי של התגוננות מפני אימפריאליזם בריטי-ציוני (שסופו לגזול מהם את אדמתם).

דברי הערבים לא נאמרים לצורך תעמולה: הם מאמינים באמת ובתמים שזה היה מתווה האירועים, אפילו בחברון, ממש כשם שיהודים מאמינים בכל ליבם שהיה זה טבח פרוע באוכלוסייה שוחרת שלום.

לא יכולתי שלא לשים לב לקו המתוח בין הספר על המאורעות ההם לסרט על מאורעות אקטואליים מעט יותר בתולדות הסכסוך, מה גם שמי שמערערים פה על האמונה המקובלת, אינם חוקרים מהאקדמיה, שחשודים ממילא ב"שמאלנות", אלא ה"ביטחוניסטים" המושבעים ביותר, ראשי השב"כ לדורותיהם.

גם את מגרעותיו של הסרט המטלטל הזה יש לומר מראש: מדובר במסע שמקיים כבר מהצעד הראשון קשר-עין עם מסקנתו הסופית. עניין פסול בעיניי, שמחבל בסקרנות האמתית שצריכה להתלוות לצפייה בכל יצירה תיעודית. כך למשל מוצג בסרט מחול הסרבנות לשלום כטנגו במעמד צד אחד, כאילו לפלסטינים אין שום חלק בכישלון המתמשך הזה.

ועדיין, מדובר במסמך חשוב שהגרסה הקולנועית שלו (שתשודר הערב), עולה בעיניי על הגרסה הטלוויזיונית הארוכה. ראשי השב"כ מתחשבנים כאן עם עברם-עברנו בגילוי לב ומציירים דיוקן קודר, רצוף של ניצחונות מפוארים בקרב - שמובילים לתבוסה במערכה.