מי יהיה מלך ירושלים

חמישה ימים לפני הבחירות המוניציפליות מגיע הקרב על ראשות עיריית ירושלים לשיא: הפער בין משה ליאון, מועמדם של אריה דרעי ואביגדור ליברמן, לראש העיר המכהן ניר ברקת הצטמצם ל-6% בלבד. סקר מכון המחקר של רפי סמית שנעשה עבור גלובס והג'רוזלם פוסט מגלה כי הקרב צמוד ממה שאפשר היה לדמיין: ברקת מקבל 47% ואילו ליאון 41%. מדובר בלא פחות מדרמה.

אם רק לפני חודשיים, כשעלה שמו של ליאון עלתה מיד השאלה "משה מי?" והסקרים ניבאו לו אחוזים בודדים חד ספרתיים, חמישה ימים לפני קו הגמר עומד הפער על אחוזים בודדים.

אי אפשר שלא להיזכר במערכת הבחירות ב-96', כשחמישה ימים לפני יום הבחירות עמד הפער בין שמעון פרס לבנימין נתניהו על 6%, לטובתו של פרס. גם אז המרוץ בין השניים התחיל בפערים עצומים. נתניהו היה זה שנדרש להשיב על השאלה "ביבי מי?" כשהוא יוצא לקרב עם שברי אחוזים בודדים של תומכים.

הפער הזה הלך והצטמצם מדי יום בעזרתו האדיבה של שרון, שהשיג את תמיכת הרבנים, ובעזרתו של אדם נוסף, קראו לו אביגדור ליברמן. הוא זה שהוציא אנשים לצמתים, הוא זה שהסיע מצביעים לקלפיות, הוא זה שניצח את הבחירות עבור מועמד שלא ידעו כמעט מי הוא עד יום הבחירות.

אותו הליברמן בדיוק עומד עכשיו מאחורי ליאון. אם יצליח ליברמן לשחזר את ההישג, מי שהלך לישון עם פרס וקם עם נתניהו, ילך לישון עם ברקת ויקום עם ליאון. לא מן הנמנע שזה יהיה התסריט בבוקרו של יום רביעי הבא.

מי כמו איל ארד, היום האסטרטג של ברקת וב-96' בכיר מאוד במטה נתניהו, מכיר את היכולות של ליברמן. בימים הקרובים הוא ינסה למצוא את האנטי וירוס ולהגדיל את הפער.

הסקר הזה שמנבא קרב צמוד של ממש ואולי אפילו מהפך, מתסיס את כל המערכת הפוליטית. ההשלכות שלו על הפוליטיקה הארצית לא פחותות מהשפעתו על ירושלים.

החרדים, על פי הסקר, התחילו לרדת מהגדר תוך שהם נוהרים לכיוון ליאון ומקצתם זולגים למועמד הנוסף, אפשטיין. בהפוך על הפוך הסקר משרת דווקא את ברקת: הוא יכול להעיר את החילוניים בירושלים ואת הציונות הדתית שמפחדים פחד מוות מכך שהעיר תיפול בידיים של החרדים שוב. זה יהיה הקלף העיקרי של ברקת בימים הקרובים. במטה שלו מתמקדים עכשיו בדרבון הצבעת חילוניים, גם באמצעות ארגון שונים כמו רוח חדשה, הישיבה החילונית ועוד רבים אחרים.

כשהקרב צמוד הכל יקום ויפול על ארגון יום הבחירות. אדישות תשרת את ליאון, מוטיבציה להצביע יכולה להעניק לברקת את הניצחון. השאלה היא על כמה יעמדו אחוזי ההצבעה, מה יעשו המתלבטים וכמה מעברי קולות יהיו. במערכת הבחירות הקודמת קיבל ברקת 117 אלף קולות. הצביעו לו גם ליכודניניקים, גם רוסים. השאלה מי מהקהלים האלה נשאר אתו. גם אפשטיין מסוגל ליותר, והוא עלול או עשוי לקחת לליאון עוד קולות מהחרדים, מה שיצור פיצול במחנה החרדי ויגדיל את הפערים לטובת ברקת.

הסיפור בירושלים לא פשוט, שלא לומר מורכב ומסובך שכן לא מדובר על התמודדות בין ברקת לליאון אלא בהרבה מעבר לכך. ברקע נמצאים שני ענקי הפוליטיקה הישראלית, נתניהו, ליברמן. בעוד מקומו של ליברמן היה ידוע משריקת הפתיחה, מקומו של נתניהו באצטדיון טדי לא ברור.

בימים האחרונים נמצא ליברמן, המשמש יו"ר ועדת החוץ והביטחון, רק באופן פיזי בדיונים. כל תשומת הלב שלו והאנרגיות הנפשיות שלו מופנות ומרוכזות למרוץ בירושלים. השבוע, במהלך הישיבה נכנס ליברמן ויצא כמה פעמים, ולא לשירותים. הוא ניהל שיחות טלפון לפרקי זמן ארוכים. אם מאמציו יישאו פרי, זה יהיה הניצחון הראשון מתוך שני המבחנים הגדולים שצפויים לו בשבועות הקרובים.

יש עתיד?

מעטים הם ראשי הרשויות שנשארים נאמנים למפלגתם לאחר הבחירות. רון חולדאי ומוטי ששון למשל, הם יוצאים מהכלל. למרות שהעבודה מיובשת כבר כמה שנים באופוזיציה, הם ממשיכים לעמוד בראש רשימות של המפלגה. וזה חריג. 80% מראשי הערים בארץ היו בעבודה כשהיא היתה בממשלה.

בתהליך איטי כולם עברו לליכוד. ראש עיריית שדרות, דוד בוסקילה, למשל, שהיה חבר העבודה עשרות שנים, עבר לליכוד, מבלי שגדל על ברכי זבוטינסקי, שמוליק ריפמן, מאבות מפלגת עבודה, היום אצל ליברמן, והרשימה ארוכה. כמו כולם, שניהם יודעים שרק חבירה למפלגת השלטון תאפשר להם קבלת תקציבים.

ככה זה אצל ראשי ערים. כשהמפלגה בשלטון הם איתה, אבל אם היא לא מחזיקה באוצר או בראשות הממשלה, אין להם שום מחויבות והם עוברים לינוק מעטיני השלטון של המפלגה הבאה.

ההחלטה האסטרטגית של "יש עתיד" להריץ 17 מועמדים לראשות ערים ו-45 רשימות לרשויות היא לא רק הימור כלכלי (שינוי וקדימה התרסקו על רקע הבחירות המוניציפליות שמצריכות השקעה כלכלית אדירה), אלא גם פוליטי ותדמיתי. אם הצלחה או כישלון של ליברמן ודרעי בבחירות בירושלים מתורגמת לפוליטיקה הארצית, אז עבור יאיר לפיד מדובר במבחן כוח גדול פי כמה. ליש עתיד אין אידיאולוגיה, היא גם לא מפלגה שורשית, היא מפלגה שבנויה על הפנים של איש אחד, לפיד. וואן מן שואו. מרבית המועמדים שהמפלגה מריצה הם עלומי שם שנסמכים על האפיל הציבורי של לפיד ועל המותג יש עתיד. ירידה בפופולריות שלו - תביא לכישלון שלהם.

בתחילת הדרך, כשהמפלגה היתה בשיא כוחה היתה דהירה להתמודד ברשימות מטעמה. לא מעט מתמודדים רצו להגיע בזכות ההצלחה של לפיד אל שולחן ראש העיר. אבל כמה חודשים ועשרות פוסטים בפייסבוק מאוחר יותר, המותג יש עתיד כבר לא מה שהיה. בתל אביב למשל, נשמעות טענות שסקרי עומק גילו ששימוש במותג יש עתיד מבריח מצביעים, הוחלט להצניע את המותג בשילוט הבחירות של הרשימה שבראשה עומד דן להט. במפלגה מכחישים.

אם לפיד יצליח לכבוש מספר רב של רשויות - הוא ישחק אותה בענק. אם מבחן הכוח הפוליטי הראשון שלו אחרי הבחירות יסתיים בכישלון- מכאן המדרון חלקלק.

הבאזז של בוז'י

נובמבר מסתמן כחודש מכריע לפוליטיקה הישראלית. בתחילתו ההכרעה במשפט ליברמן, בסופו הפריימריז על ראשות העבודה. עד לפני כשבוע העריכו במפלגה שמה שהיה הוא שיהיה, שבזכות המנגנון המפלגתי המשומן וצבא המצביעים של יחימוביץ'- שבז'רגון העבודה נקראים גם גדודי עז אדין אל קסאם- תגבר יו"ר העבודה על בוז'י הרצוג המתמודד מולה בזירה. בימים האחרונים החל בעבודה ובמפלגות אחרות באז שבוז'י הוא זה שלוקח את הבחירות על ראשות המפלגה.

המומנטום החיובי של בוז'י, או השלילי של יחימוביץ', התחיל כבר לפני כמה שבועות אבל התעצם השבוע כשהאמינות של יו"ר המפלגה, שהיתה הנכס העיקרי שלה, חטפה מכה קשה. הסמים שעישנה הם לא הסיפור, אלא אובדן הקלף החזק שלה, כשיום לאחר שהתוודתה שעישנה, התברר שבראיון לוואלה אמרה את ההיפך הגמור במצח נחושה.

סקרי עומק פנימיים שנעשו השבוע מנבאים תיקו בין יחימוביץ' להרצוג, כש-25% ממתפקדי המפלגה עדיין לא החליטו למי יצביעו. קשה מאוד לחזות מראש הצבעות בפריימריז, אבל אם המספרים נכונים, זו בשורה מצויינת עבור הרצוג.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאופוזיציה בהנהגתה של יחימוביץ' מתפקדת יותר טוב מזו שהיתה בתקופת לבני וגם לא מכך שיו"ר המפלגה נהנית מתמיכתם של החלקיקים החופשיים, אלה שהתפקדו בזכות החריש העמוק שלה ושהצטרפו למפלגה רק בגללה, אבל הערכות זהירות מדברות על כך ש"השאהידים", שהתאבדו בשבילה בבחירות ובפריימריז, כבר לא בטוחים שזו הדרך להגיע לגן עדן. על אף התומכים שהתקררו, את יחימוביץ' משרת המנגנון המפלגתי, אבל לא בטוח שזה מספיק כשמנגד השטח, ההסתדרות ועופר עיני, ונאמניו של עמיר פרץ שנותרו במפלגה, עובדים עבור הרצוג. בוז'י אולי נתפס כעדין ומתוק אבל כיריב הוא מר כלענה.

הדם הרע שזורם בין עיני ופרץ ליחימוביץ' והרצון של שניהם לשוב לעמדות כוח ואחיזה במפלגה מביא לזרועותיו של הרצוג ראשי מרחבים בהסתדרות ותומכים של השניים שמרגישים כלפי יחימוביץ' לא פחות מתיעוב. כרגע הקרב צמוד מאוד.

היחסים בין השניים קורקטיים. בוז'י תוקף אבל שומר על ביקורת עניינית ונקיה. אפילו על סוגיית הסמים לא פצה פה למרות שיכול היה לעשות מזה מטעמים. על הזגזוג של יחימוביץ' בסוגיה שמעו גם בלעדיו. צדיקים, אמר אמש איש מפעיליו, מלאכתם נעשה בידי אחרים.

בניגוד להערכות הרווחות, במחנה הרצוג מתעקשים בתוקף שאם לא יהיה מהלך מדיני נועז, לעבודה בראשותו של בוז'י לא תהיה שום סיבה להצטרף לממשלה. גם במערכת הפוליטית מעריכים שבמושב הקרוב לא יהיה כל שינוי קואליציוני. נתניהו אינו מעוניין להכניס שינויים. מבחינה פרסונלית לפיד ובנט הם לא הקאפ אוף טי שלו, אבל הוא מאוד מרוצה מהממשלה הנוכחית בהיבט הכלכלי.

תפיסת השוק החופשי הזהה לשלושתם, מזכירה לו את הממשלה ב-2003, שבה כיהן כשר אוצר. גם אז היה ההרכב זהה לזה של היום. ליכוד ושינוי (עכשיו זה יש עתיד), ללא חרדים. אז היה לו טומי, עכשיו יש לו את יאיר. הדבר האחרון שנתניהו צריך זו פרישה של לפיד לאופוזיציה. זה יכול לעשות ללפיד רק טוב. הוא יצטרך רק לנאום, ואת זה הוא עושה מצוין.