תשתקו ותשלמו את הקנס

כל ירקן מתחיל לומד את שיטת "האריזה החצי-שקופה". כלומר, אורזים כמה פירות/ירקות יפים בחלק העליון של האריזה, ובתוך הערימה מתחת מטמינים את המוצרים הרקובים והלא אטרקטיביים.

השיטה הזו מוכרת היטב גם למחוקקים ולאנשי הרגולציה בישראל. בגרסת הרגולציה לוקחים הצעת חוק גדולה, עם עשרות ומאות סעיפים, נותנים לה כותרת פופוליסטית - ומציגים בחזית הציבורית ובהסברים שמלווים את ההצעה את הנושאים שאין עליהם מחלוקת ציבורית. את הסעיפים הקלוקלים והשנויים במחלוקת קוברים עמוק. זאת, מתוך הנחה (נכונה) שלמחוקקים העמוסים אין זמן ואין יכולת לרדת לעומקם של עשרות סעיפים מורכבים של הצעות חוק ענקיות, בטרם ירימו את ידם בעדם.

בשיטה הזו עברה לאחרונה בממשלה (פה-אחד) הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה. מגישי ההצעה ארזו אותה תחת הכותרת הדרמטית "החמרת הענישה בגין נהיגה בשכרות ועבירות מסכנות חיי אדם", ובכך הבטיחו את קבלתה. אחרי הכול, איזה מחוקק יכול להרים את ידו נגד הצעה שזו כותרתה?

בתוך ההצעה ישנם הרבה מאוד תיקונים טכניים לעיוותים ישנים, והאמת היא שביניהם יש גם כמה תיקונים הוגנים, חיוניים ורצויים מבחינתם של הנהגים. אבל כאשר יורדים לעומק ההצעה מגלים בה כמה מוקשים אנטי-דמוקרטיים, שספק אם מחוקקים בעלי עיניים פקוחות היו מצביעים בעדם.

נשים רגע בצד את הסעיפים שמרחיבים מאוד את הסמכויות של שוטרים להטיל סנקציות (שלילה, החרמת רכב וכדומה) על נהגים על בסיס "חשד סביר" שביצעו עבירת תנועה, אפילו אם הם לא ראו את העבירה מתבצעת. אלה סמכויות מקוממות, אבל האמת היא שגם ללא התיקון כך מתנהל כיום המצב בשטח. אם נהג "סומן" על-ידי שוטר וספג סנקציות - מדוח תנועה ועד להחרמת רכב - הוא ניצב מול מערכת שלמה, שרק לעיתים נדירות תחלוק על שיקול-דעתו של שוטר. נקודת ההנחה היא שהנהג הוא עבריין, נקודה.

אפליה בין נאשמים

הסעיף הבעייתי באמת בהצעה הוא זה שמיועד להרתיע נהגים מלנצל את זכותם המשפטית ולערער על דוחות. וכך אומר ההסבר לחוק: "הנתונים מלמדים כי כ-30% מהתיקים המתנהלים בבית המשפט לתעבורה מקורם בבקשות להישפט על עבירות קנס, וחלקם הגדול מסתיים בהודאה של הנאשם ובהרשעתו..., ובכך נוצר עומס על בתי המשפט.

"הצעת חוק זו כוללת מספר הצעות שנועדו להרתיע מפני הגשת בקשות להישפט במצבים אלה.. מוצע לקבוע כי העונש על עבירת קנס לא יפחת מפי שניים מהעונש הקבוע בצדה של אותה עבירה, כשהקנס הגבוה ביותר הנקוב שם כיום הוא בסך 1,000 שקל. הכפלה בשיעור זה מהווה איזון ראוי בין הרתעה מפני הגשת בקשות סרק לבית המשפט לבין הימנעות מפגיעה בזכות הגישה לערכאות".

כאן המקום לציין כי דוחות "ברירת הקנס", כלומר הדוחות שמוטלים בדרך-כלל על עבירות תנועה קלות יחסית, הם "ביזנס" ענקי שמכניס למדינה מאות מיליונים בשנה. התעשייה הזו קיבלה לאחרונה חיזוק רציני לאחר הקמת מערכת מצלמות המהירות, שכבר הפיקה בשנה האחרונה כ-150 אלף דוחות ש"שווים" למדינה משהו כמו 80 מיליון שקל בשנה.

ובביזנס, כמו בביזנס, הפחתת עלויות היא תנאי לרווחיות. אם כל נהג טרדן שסבור כי נעשה לו עוול יבזבז את זמנה היקר של המערכת, אזי הכנסות המערכת יקטנו. אז מה עושים? מאיימים בהכפלת הקנס, דורשים להפקיד פיקדון רציני כתנאי לערעור וכדומה.

למותר לציין כי צעד כזה, שמיועד להתריע אדם מלממש את זכותו החוקתית להגן על עצמו בבית משפט, לא היה עובר בארה"ב. אבל בישראל, שבה הכסף מקדש את האמצעים, מישהו עוד יקבל מחיאות כפיים וקידום על העברת התקנות האלה.

על הדרך גם יוצרים אפליה בין נאשמים: את בעלי הממון ו/או את העבריינים המועדים שיש להם מה להפסיד מכל נקודת חובה נוספת, לא ירתיע האיום בהכפלת הקנס. אבל נהגים נורמטיביים שצברו באקראי ברירת קנס - כן.

גם כששיוט רגוע של 110 קמ"ש על הכביש המהיר יכול לזכות אתכם בקנס - אז אזרחים שסובלים מחסרון כיס יקלטו היטב את המסר: "תשתקו ותשלמו".