נחשפה התחבולה האיראנית

במשך יותר מ-65 שנה נחשב הסכסוך עם ישראל לסוגיה המרכזית בפוליטיקה הערבית. הסכסוך הזה שימש מנוע להפיכות ולשינויים פוליטיים וחברתיים גדולים במצרים ובמדינות ערב, ופירק מבנים שלטוניים ארוכי ימים.

הממסדים הצבאיים פילסו את דרכם לפוליטיקה דרך הסכסוך הערבי-ישראלי. הם שאבו את הלגיטימציה שלהם מאיומים ומהמשך הסכסוך. כך זה היה בכמה מדינות ערביות, באופנים ובדרגות שונות.

היום, בפעם הראשונה, חדל הסכסוך הזה להיות המנוע העיקרי לאירועים, בין אם במצרים או במדינות אחרות. זהו שינוי דרמטי, ומה שיותר חשוב - הוא קרה הודות לציבור עצמו. מאז 1977 בחרה מצרים בהסכם שלום כפתרון בר-קיימא לסכסוך עם ישראל. עם זאת, אותו סכסוך לא נעלם מן הפוליטיקה המצרית.

ישראל נותרה נושא לדיונים פוליטיים במצרים. המשטר הפיק תועלת, במידת מה, מרמה מסוימת של עוינות שרחש העם לישראל. האופוזיציה אימצה לשון מאשימה כלפי המשטר, האשימה אותו בכניעה וקראה לגלות עמדה נוקשה יותר כלפי ישראל. המשטר ניצל את העובדה שהאופוזיציה אימצה את הקו הזה כדי לשכנע את השומעים מבית ומחוץ שהאופוזיציה היא "חלופה בלתי אפשרית".

במדינות ערביות אחרות התמונה הייתה בוטה יותר. סדאם חוסיין קבע כי הדרך לשחרור ירושלים עוברת בכווית. אסד האב הבין כי עימות עם ישראל במלחמה סדירה יעלה לו בכיסאו ופנה לאמץ את פלגי "ההתנגדות" בפלסטין ובלבנון. מטרתו העיקרית מבית הייתה שמירה על שיח של התנגדות חמושה כאבן יסוד לזכות בלגיטימציה, ומחוץ - כאמצעי למשוך בחוטיה של הפוליטיקה הלבנונית.

כך נרקמה אגדת ההתנגדות החמושה: חיזבאללה וחמאס היו ל"כתם של כבוד על גלימת הטומאה הערבית". עזה וביירות היו יעד לעולי רגל עבור תועמלני הלאומיות הערבית ולוחמי התנגדות. נסראללה הפך ל"מושיע החדש". מה שהיה דרוש זה לשגר כמה טילים לישראל מחזית הדרום (עזה) או הצפון (ביירות).

כל זה גרר תגובה קשה ומוגזמת בחומרתה - וככל שהחריפה כך טוב יותר - מצדה של המדינה העברית. התוצאה התמידית הייתה הלוויות, סבל, חללים ומחזות של חורבן על מסכי הטלוויזיה. די היה בתמונות אלה כדי להניע את דעת הקהל הערבית ליצור סחף שתומך במשטרים שאימצו את ההתנגדות, ובמיוחד במשטר האסדי בדמשק ובאייתולות בטהרן.

צעד בדרך לשיקום סדר העדיפות

המשטר האיראני היה התומך הראשון במעלה של אגדת המאבק החמוש ב-30 השנים האחרונות. הרפובליקה האסלאמית יסדה מלכתחילה את הלגיטימציה שלה על בסיס העוינות לאמריקה ('השטן הגדול'). האייתולות סבורים כי ארצות הברית חותרת למוטט את הרפובליקה האסלאמית מבפנים, בדיוק כפי שעשתה לברית המועצות. אמצעי ההתמודדות עם הדבר מבית היה נעילת השיח הפוליטי, ומחוץ - שמירה על קלפי לחץ אזוריים.

לשם כך אימצה איראן את תנועות ההתנגדות החמושה בלבנון ובפלסטין. היא תמכה בהן כספית ומעשית והעניקה להן חיפוי מדיני. מאותה סיבה פנתה איראן גם להשיג נשק גרעיני. אמצעי זה הוא ביטוי ל"פוליטיקה של פוליסות ביטוח", שנועדה להרחיק מעליה גורל כמו זה שהיה מנת חלקם של סדאם וקדאפי. שני אלה הסכימו להתפרק מהנשק להשמדה המונית, ומצאו את מותם בעקבות פלישה זרה לארצם.

בהיעדר פתרון כולל, אגדת ההתנגדות החמושה ניזונה מהמשך הסכסוך הערבי-ישראלי. ההתנגדות הזו לא חתרה לפתור את הסכסוך או לשחרר את האדמות. זו לא הייתה מטרתה. היא הייתה בבסיסה אג'נדה איראנית שמטרתה לחזק את השלטון האיראני וליצור עבורו איי תמיכה באזור. היום עומדת האג'נדה הזו בפני אתגר אמיתי. האנשים בביירות ובעזה תוהים מה התועלת בהתנגדות. עזה נאנקת תחת כובד השלטון החמאסי, שהסתבך במאבק הפנימי במצרים. דעת הקהל במצרים תקעה טריז בין חמאס לסוגיה הפלסטינית. חמאס כבר אינה מייצגת את הסוגיה. היא הפכה לסניף של האחים המוסלמים בעזה.

מעת שקיבלו את רסן השלטון, תרמה מדיניות האחים - מבלי דעת - לקריסת האגדה. הנשיא לשעבר מוחמד מורסי תיווך למען הודנה בין עזה וישראל בנובמבר 2012. זה היה אירוע חריג. לעין כל התגלה כי ההתנגדות החמושה מייצגת אג'נדה פוליטית תועלתנית וזמנית, ולא דרך של מאבק ושחרור. לעמדת חיזבאללה, שתומכת במשטר האסדי, היו אותם ביטויים. ההתנגדות הלבנונית התגלתה כקבלנית משנה של האייתוללות בטהרן. התברר כי נסראללה איננו צ'ה גווארה, אלא סתם קצין בכיר בצבא שבראשו עומד קאסם סולימאני (מפקד גיס ירושלים של משמרות המהפכה האיראניים). הציבור בקהיר, בעזה ובביירות חשף את התחבולה.

קריסת אגדת ההתנגדות החמושה תועיל לצמיחה הפוליטית במדינות ערב. האגדה הזו תרמה תקופה ארוכה לבלבול בדעת הקהל הערבית. היא העניקה תחמושת פוליטית לפלגים פושטי רגל. התמוטטותה היא צעד בדרך לשיקום סדר העדיפות הנכון בתוך המדינות. נוסף לכך, יש בה הזדמנות לחשוף את אחד המוקדים העיקריים להפצת כאוס וחורבן באזור.

הכותב הוא פובליציסט בעיתון המצרי "אל-מסרי אל-יום" (תרגום מערבית: ג'קי חוגי)