"הסדרות הכי טובות בארץ דווקא לא היו יכולות להימכר לחו"ל"

גידי רף עונה ממרוקו, שם מצלמים את הפיילוט לסדרה שלו, "TYRANT", לרשת FX. חגי לוי עונה מארה"ב, שם הוא עובד על פרויקט מקומי. דניאלה לונדון-דקל עונה אחרי שצולם פיילוט (אם כי לא נבחר) לגרסה האמריקאית של "יום האם" לרשת CBS. בקיצור, אם צריך לסמן את הכתבה הזו, על כותבי הסדרות הישראלים כיום, הרי שהיא נושאת עיניים אל מעבר לים, שם יש עתיד לכתיבה הישראלית.

הפזילה לעבר חו"ל, היא רק פן אחד שאיתו מתמודדים הכותבים הישראלים בני-זמננו. גם המשבר הקיומי שהתעשייה המקומית נמצאת בו, וההתפתחות הטכנולוגית שמביאה עמה שינויים בהרגלי הצפייה שלנו, עושים את שלהם בתהליך היצירה ולעתים מתנגשים עם ההשראה. תוסיפו לזה את החשיפה לחו"ל ולדרכי העבודה הנהוגים מעבר לים, את הדרישות של הזכיינים ואת הלחצים מצד גופי ההפקה, ואל תשכחו גם את הלוקיישן שבו היא קורמת עור וגידים - ותקבלו כותבים שנמצאים בין שני עולמות, לעתים מנוגדים, מה שבין אם רוצים ובין אם לאו - משפיע על היצירות.

קפיצה גדולה לחו"ל

אם עד לפני זמן לא רב פטרו את התרומה של הטלוויזיה הישראלית לעולם ב"בטיפול", "חטופים" והמון פורמטים של שעשועונים שנמכרו במשקל, נדמה שהיום כמעט כל כותב שיושב בחדר בדירה תל-אביבית ונאבק על חילוץ המילים הנכונות מהאצבעות למקלדת, משחיל לתוך הצהרת הכוונות האישית שלו גם תקווה, שמשפיעה על הכתיבה, שהדרמה שלו תאונגלז ותימכר למאות מיליוני הצופים שמציעות הפקות הטלוויזיה האמריקאיות.

שם המשחק הוא כמובן כסף, מה שאין בישראל. זה הדבר שמוביל זכיינית כמו קשת, למשל, למצב את עצמה גלובלית כגוף תוכן ולא רק כגוף שידור ישראלי. "מה שכבר קורה למעשה, הוא ההתרכזות של הזכייניות בעשיית דרמות שיכולות להצליח גם בחו"ל. אולי אפילו רק בחו"ל, וזה מובן. דרמה זו השקעה גדולה מאוד וצריך להחזיר אותה", אומרת דניאלה לונדון-דקל. "זה לא שאפשר לנבא מה עובד בחו"ל, אבל אני בטוחה שזה נכנס כבר כשיקול. הארץ קטנה על כמות הזכייניות וגופי השידור, והנתחים לא מספיקים. הצלחה בחו"ל היא צורך קיומי".

לנטייה הזו, שמן הסתם חודרת גם למקלדת של הכותב, יש השלכות חיוביות ושליליות. "הזכיינים היום מאוד מכוילים לכיוון חו"ל", אומרת היוצרת של "פלפלים צהובים", קרן מרגלית, "יש קהל יעד פוטנציאלי קטן יחסית, בערך 8 מיליון בני אדם כולל עוברים בבטן, על המון ערוצים. אופציית המכירה לחו"ל היום היא מרכיב מרכזי במערך השיקולים של הזכיין. זה לא דבר רע, זה מבורך, אבל צריך להיזהר שלא נייצר פה מסלול עוקף ישראל ועל הדרך נכחיד עשייה תרבותית מקומית".

"הדלת ש'בטיפול' פתחה לפני שמונה שנים, היא חרב פיפיות", אומר חגי לוי, יוצר הסדרה. "מצד אחד, הפציעה תקווה בתוך חייו קשי-היום של יוצר הדרמות המקומי, שהשלים כמעט עם הרעיון שלעולם לא יוכל להתפרנס בכבוד ממלאכתו ושחי תחת חרדה קיומית מתמדת, שאולי, בהינתן שורה של נסים, הוא יוכל להרוויח קצת כסף. והתקווה הזו היא חשובה מאוד. ככל שהיא קלושה, היא נותנת כוח. הצד השני הוא כל מיני אנשים שהשאיפה 'להצליח', 'לעשות את זה באמריקה', הפכה לתכלית עבורם. כלומר, במקום שאדם יישב ויחצוב את היצירה שלו מתוך-תוכו, מהנוף שהוא חי בו, מהתרבות שהוא חי בה על כל יופייה ועוולותיה הספציפיים לה - הוא מנסה לחשוב מה יעבוד באמריקה. וזה תהליך משחית.

"האם הטלוויזיה פה הפכה לטובה יותר מאז שנפתחה אופציית חו"ל? אני לא חושב", הוא מוסיף. "מקצוענית יותר, אולי, אבל זו לא בהכרח מחמאה. הסדרות הכי טובות שנעשו בארץ הן דווקא אלה שלא נמכרו ולא היו יכולות להימכר לחו"ל, בגלל שמה שעשה אותן כאלה נפלאות זה דווקא הישראליות שלהן והבוז לכל מוסכמה טלוויזיונית. 'הבורגנים', 'שבתות וחגים', 'אהבה זה כואב', 'נבלות', 'בת ים-ניו יורק', 'הכל דבש', 'תמרות עשן', '30 שקל לשעה' ועוד - אם מישהו מהיוצרים האלה היה חלילה מעלה בדעתו, תוך כדי תהליך היצירה, את האפשרות למכור אותן לחו"ל, הן היו יורדות לטמיון".

תבנית נוף הערוץ הראשון

מכנה משותף אחד עובר בין הכותבים הבולטים כיום: כולם גדלו בימים שבהם ערוץ 1 היה מדורת השבט הבלעדית. כשהם נשאלים על מקורות ההשראה שלהם, חלקם מיד מציינים תוכניות ששודרו בערוץ בשנות הפריחה שלו.

"אני קורא הרבה, ובדרך-כלל אלה חומרים מעוררי מחשבה והשראה, ומתוך הניסיון שלי לנסח עמדה מולם - עולים רעיונות", אומר חגי לוי. "מסוף שנות ה-70 ועד תחילת ה-90, שודרו בטלוויזיה הישראלית, הערוץ הראשון, יצירות מופת טלוויזיוניות שמקורן בדרך-כלל באירופה, וקצת באמריקה: 'תמונות מחיי נישואים', 'הבלש המזמר', 'המלון של פולטי', הדקלוג (עשרת הדברות) של קישלובסקי, 'טווין פיקס', 'הממלכה' של פון טרייר. שידור הסדרות האלה היה הדבר הכי טוב שהערוץ הראשון עשה מעודו. אלה הסדרות שגרמו לי לחשוב שסדרה טלוויזיונית יכולה להיות יצירת אמנות".

דרור נובלמן הכותב של "חסמב"ה דור שלוש" ושל סדרות אחרות, מספר כי "כילד, ראיתי הכל, הייתי דבוק לטלוויזיה. 'צוות לעניין', 'רובוטריקים', 'שושלת', 'צבי הנינג'ה'. כתיבה זה שילוב: ברור שצריך כישרון אבל זה טוב לצרוך הרבה תרבות ולשים לב, להקשיב. החיים מספרים סיפורים מסביבך כל הזמן ומה שצריך זה לעשות להם קופי פייסט עם שינויים סגנוניים".

ארז קו-אל, מיוצרי "אלנבי (על פי ספרו של גדי טאוב), היה צרכן כבד של טלוויזיה. "אהבתי את 'טווין פיקס', זה שודר כשהייתי בן 15, ושם טלוויזיה נראתה כמו משהו שלא ראיתי קודם. אני מאוד אוהב קולנוע וטלוויזיה, ראיתי הרבה יותר טלוויזיה ממה שההורים שלי רצו", הוא אומר. "היום אני לא מספיק, הלוואי שהיה לי זמן, אני מצליח לראות רק דברים ספציפיים. אני משתדל לראות הכל, בטח כל מה שעושים בארץ, אבל גם מה שנראה לי סביר אני אשתדל לראות לפחות פרק אחד".

בבית הוריו של יהונתן אינדורסקי, מיוצרי שטיסל, כלל לא הייתה טלוויזיה. "בילדותי לא נחשפתי בכלל לתוכניות טלוויזיה. הגילוי של העולם הזה היה מאוחר יותר, בתחילת ימיי בסם שפיגל. התחלתי לראות סדרות טלוויזיה אמריקאיות, בתחילה את 'עמוק באדמה', ולאחר מכן את 'הסופרנוס' ו'מד מן', וסדרות אחרות שהיו בשבילי בית הספר הטוב ביותר לדרך לספר סיפורים. עד אז נטיתי לחשוב שהטלוויזיה היא האחות החורגת של הקולנוע. אבל באמת, בעוד שהקולנוע מסוגל לספר סיפור, סדרת טלוויזיה יכולה להעביר סאגה. קראתי לאחרונה שוב את 'אנה קארנינה', ונדהמתי לגלות כמה היא ערוכה בעצם כמו סדרת טלוויזיה משובחת. אני אעז ואומר ש'אנה קארנינה' היא בעצם סדרת הטלוויזיה הראשונה שנכתבה אי-פעם".

על דניאלה לונדון-דקל השפיע, באופן טבעי, העיסוק בקומיקס. "הגעתי אל הכתיבה מעולם הקומיקס ואני משערת שאני נושאת איתי השפעות משם. הקומיקס מלמד את העוסקים בו להבין לעומק את מערכת היחסים שבין המלל לוויז'ואל. בין מה שאומרים למה שרואים. כיוון שהקומיקס דל מאוד במילים, הסיפור תמיד מתרחש בין הדברים שלא נאמרים. זו הכנה טובה מאוד לתסריטאות. בכלל, קומיקס דומה הרבה יותר לקולנוע מאשר לספרות. אני אוהבת לראות הכל, מלבד אולי מדע בדיוני וריאליטי.

"אני אוהבת מאוד שירה, ויכולה להתרגש עד עומק הלב משירה טובה. כנערה הייתי קוראת את עמיחי ומשתגעת מהדיוק. לא הכל הבנתי, אבל כשהבנתי ויכולתי לחוש עד כמה המילים מדייקות תחושה, זה פשוט הפעים אותי. הייתי רוצה לחשוב שאני מושפעת משירה. כיוון שאני פועלת הומור הכותבת על השגרה, אני כל הזמן מתבוננת בשגרה, אז אני חושבת שאני מושפעת מאוד גם מכביסה ומפתיתים. באמת".

"אין כסף - יש חופש"

נדמה שהכותבים חיים בעולם דיסוננסי מאוד, שבו הצלחה וכישלון הולכים יד ביד, ואופטימיות ופסימיות הן תחושות שאינן סותרות האחת את השנייה. כולם מקווים להצלחה - להגיע לשידור, אבל כשזה קורה זה בא תמיד עם תג מחיר.

רף מדבר בכנות לגבי העובדה שההצלחה מטילה מגבלות על הכותב: "אתה צריך להילחם יותר קשה כדי להישאר נאמן לעצמך. זו לא רק ההצלחה. כשכתבתי את העונה השנייה של 'חטופים', הרגשתי פתאום תחושות מגבילות. פתאום אתה מרגיש מחויבות גם לשחקנים, ולא רק לדמויות. יש תפקיד שקטן ולא נעים לך מהשחקן. ולכן אתה צריך להיות מאוד חזק ולהתנתק מכל ההפרעות האלה ולא לתת להן להסיט אותך. הדרך היחידה להתמודד עם זה ועם ההצלחה המאוד מלחיצה, זה פשוט להתיישב טכנית מול המחשב בבוקר".

לכל אלה מצטרף גם הלחץ המוכר של הגופים המפיקים והמשדרים. רוב הכותבים מדווחים על תחושת חופש מרעננת בישראל. מרגלית מספרת ש"האנשים שאני עובדת מולם בקשת מבינים תסריט ואני מעריכה את דעתם. אני תמיד מקשיבה למה שהם אומרים ושוקלת לגופו של עניין. לפעמים מקבלת, לפעמים לא. אין פה שום לחץ או אולטימטום או כוחנות. יש יחסי עבודה פוריים וכל אחד יודע את תפקידו".

"זה תלוי בין פרויקט לפרויקט", מסביר דרור נובלמן, "ב'חסמב"ה' יש אמון והתערבות קטנה מצד המערכת ומצד הוט. בזכייניות מן הסתם יש דברים שאי-אפשר לשדר בגלל מחויבות לרגולציה או מגבלות גיל. לא יכולים לשדר שם את 'רד בנד'".

יהונתן אינדורסקי אומר כי "אחד הדברים הנהדרים בתהליך הכתיבה של 'שטיסל' הייתה העבודה מול yes שידעו להנחות אותנו בנחת ובחוכמה. היד הבטוחה, העדינה והחכמה, הביאה את גוף השידור לסמוך על התסריטים, למרות הסיכון המסוים שהיה ביציאה לדרך".

לעומתם, ארז קו-אל אומר דברים ברורים: "הרשתות מאוד מעורבות, כל גוף בצורה אחרת, אבל מאוד מעורבות. כל מנהלי הדרמות מאוד מקצועיים, ומאוד מעורבים, משלב הפיתוח והכתיבה, ובוודאי בליהוק ובהפקה. הם מעירים על התסריט בשלבים ראשוניים, ואחרי זה עובדים גם עם מחלקת הפרומו. במידה מסוימת, עם הערוצים המסחריים, כולנו עובדים עבור מחלקת הפרומו. מקדמים תוכן בשביל לקדם תוכן".

עם זאת, אם משווים לארה"ב, סביבת העבודה בישראל משוחררת בהרבה. "חופש היצירה שיש בארץ, בעיקר בערוצי הכבלים והלוויין, הוא אינסופי ממש לעומת זה שבאמריקה", אומר לוי, שכבר צבר קילומטראז' בארץ האפשרויות. "המשוואה מאוד פשוטה: ברגע שאין כסף - יש חופש. יותר מזה, האנשים שאחראים כאן על היצירה המתוסרטת מעוניינים באופן אותנטי בפריצת גבולות, בניסיוניות, במילה הגסה הזו שנקראת אמנות. באמריקה המעורבות של עשרות המנהלים, המפיקים ואנשי הכספים, היא דמיונית ממש. האפשרות לעשות שם דבר-מה בעל ערך ומשמעות מאוד נדירה. מבין מאות הסדרות שעושים באמריקה כל שנה, יש אולי אחת או שתיים שיש להן איזה ערך אמנותי".

בדידותו של האדם הכותב

עולם הכתיבה בארה"ב, למי שמגיע אליו, שונה מעולם הכתיבה בישראל. רף מתאר: "באמריקה אתה יושב בתוך חדר כותבים, כל פרק מקבל את האאוט-ליין שלו ומקבל אישור של הרשת והסטודיו, ואתה יושב ודן עם הכותבים האחרים איתך בחדר, אלה שלא עסוקים בינתיים בכתיבת הפרק האחר. זה תהליך יותר מובנה ומסודר, ובסופו של דבר כשאתה יושב לכתוב את הפרק יש לך פחות חופש מבארץ. גם בארץ אני בונה מפת דרכים, אבל היא אישית ואני מרשה לעצמי לגלות דברים במהלך הכתיבה.

"יש ימים טובים שבהם אתה מביא את הרעיונות שלך והאנשים האחרים, המאוד מוכשרים, בונים על הרעיון שלך מגדל של רעיונות, ויש ימים מפדחים שבהם אתה בא עם רעיון, והוא מתבטל כי אנשים לא מבינים אותך. לכן מאוד חשוב לכתוב הכל מראש ולראות איך זה נראה בכתב לפני שאתה עושה לזה פיצ'ינג בחדר. אלה תהליכים שאני נהנה מהם מאוד וגם סובל מהם. אתה צריך ללמוד להסתדר עם אנשים ולבטל את האגו שלך. זה בהחלט שונה, כי הייתי צריך להתרגל לאחר שבאתי מכתיבה לבד".

בישראל, לעומת זאת, "היומיום מאוד בודד", אומר ארז קו-אל, "אני יושב בבית כל יום וכותב לבד. אני עובד הרבה עם אנשים, אבל הכתיבה נעשית לבד. יושבים, מסכמים ומגיעים לרעיונות, כל אחד הולך לדרכו עם משימה ומתחיל פינג-פונג עד שנופל אצל מישהו. אני פקיד, קם בבוקר ושם ילדים בגן ועובד עד שהילדים חוזרים להפריע". גם רף מתאר את התהליך כסוג של קושי. "אחד הדברים הכי בודדים שיש הוא כתיבה, גם כשאתה יושב בחדר כתיבה עם עוד אנשים", הוא אומר. "אני נאבק בעצמי לדאוג שאשאר מול המחשב, אחרת אני קם ומתחיל לבשל ולנקות את כל הבית לפני שאני עובד".

על פיתויי הבית מדווחים גם לונדון-דקל ודרור נובלמן. "אני כותבת בבית, בפינת העבודה שלי, הנמצאת בחדר השינה, כך שתמיד המיטה היא אופציה הנמצאת בזווית העין", אומרת לונדון-דקל, "אני כותבת תוך כדי גלישה באינטרנט, כניסה לפייסבוק, קריאה, צפייה בסרטונים, בישול, האזנה לרדיו ופרימת קוקיות לילדה. חותרת לאט בתוך קקופוניה מוחלטת".

נובלמן מספר ש"השעות הן שעות משונות. כמו כל עבודה שעושים מהבית יש לזה יתרונות והרבה חסרונות. קשה להבדיל מה זה עבודה ומה זה להיות בבית, ולכן לפעמים עדיף לצאת לבית קפה".

אינדורסקי מדווח על גישה קלילה יותר. "אני חולק את הכתיבה עם ידידי אורי אלון, ולכן ההתלבטות הזו נחסכת מאיתנו, ואנחנו לרוב נפגשים במקום ניטרלי באמצע, מסעירים את מוחותינו ומתכננים את צעדי הכתיבה, ואז פורשים כל אחד לביתו כדי לכתוב. המרכיבים האידיאליים לכתיבה טובה הם לרוב משפר התודעה האולטימטיבי: סודה עם מעט לימון, בימים מעוננים יותר גם טוניק יכול לעשות את העבודה, ומוזיקה".

נפלאות ה-VOD

ברמה הטכנולוגית מתארים הכותבים עולם דינמי בצורה מטורפת, שגם לו יש השלכות. הימים של מדורת השבט הולכים וחולפים, ובמקום לשבת מול אש גדולה במרכז החדר כל אחד הולך עם פנס אישי צמוד: אייפון או לפטופ שאליהם הוריד (חוקית!) את כל הפרקים של "בית הקלפים" במכה אחת, ולא צריך יותר את המכשיר הגדול בסלון. לוי מספר ש"אני כבר המון שנים לא רואה טלוויזיה ליניארית. להערכתי, כחמש שנים לא 'פתחתי טלוויזיה'. טלוויזיה מסחרית בכלל לא, אבל גם סדרות כבלים או סרטים או דוקומנטריים - רק דרך VOD".

קו-אל מציג זווית אחרת של ההשפעה הטכנולוגית: "יותר ויותר אנשים פונים לניו-מדיה ומרימים שם הפקות שהתייאשו מלהרים במקומות אחרים. התוכן שמייצרים היום מוצא את דרכו ל-VOD ולאינטרנט, ובטווח הרחוק יש תחושה שכל הטלוויזיה הולכת לשם. השינויים בהרגלי הצפייה משפיעים על היצירה ועל המחשבה, יותר ויותר אנשים צופים בסדרות ברצף. המחשבה המסורתית של פרק שמתחיל ונגמר ומייצר איזשהו מנוע שיגרום לצופה לחזור עדיין קיים, אבל הדרמה בשנים האחרונות נעה לכיוון העלילה".

רף רואה את הצורך להתאים את עצמך לעולם הזה כדבר חיובי. "בזכות מה שקורה יש היום הרבה יותר מקום לסיפורים יותר מתוחכמים בטלוויזיה. אתה רואה יותר ויותר סיפורים שהם כמו נובלה ארוכה, כמו ספר. הקהל שהיה צריך להזכיר לו מה היה בתחילת כל פרק ולהיכנס בעדינות להמשך העלילה, יכול פתאום לשאת סיפור שאורכו 40 שעות ברצף, כי הוא יכול לראות אותו בסוף שבוע אחד. הטכנולוגיה אפשרה לספר סיפור בצורה עמוקה והמשכית. זה נותן לי לספר סיפורים שאני אוהב לקרוא ולכתוב. זה נורא כיף. העולם הזה יצר 160 תוכניות דרמה השנה. זה פורח, כי כולם יוצרים תוכן פתאום, זה מאפשר ליצור הרבה יותר".

לונדון-דקל לא בטוחה שיש הבדל מהותי בין העולמות: "הפורמט לא משנה את העיקרון שדרמה בנויה על רצף. מתחילים בפרק ראשון וגומרים בפרק אחרון, וצריכים לראות הכל. הדרמות הטובות בעולם, מעולם לא היו מעולות יותר. ממש שיאים של אמנות. לא נראה לי שזה עומד להיגמר. הרשתות צריכות אותן, בגלל סוג הצופים. צופה של סדרה הוא אדם מכור, עם כל התסמינים הנלווים. בניגוד לתוכניות ריאליטי או לתוכניות אולפן, סדרה דורשת נאמנות ועקביות. אני לא רואה איך טלוויזיה מסחרית תוותר על דבר כזה".

מבחינת נובלמן, המעבר לחוויית צפייה אישית הוא בכלל חזרה למקורות. "זה נהיה כמו ספרים. זה אינדיבידואלי, ועדיין מייצר באזז ונוצרות קהילות סביב הסדרות שמאפשרות חוויה משותפת. מה שנטפליקס עשו זה לקחת את HBO ולשים אותה ברשת במקום במסך המסורתי. זה לא שינה את הפרקים. אני מאוד אוהב שזה מגיע בבת אחת, זה מעצבן לשבת ולחכות. אין לך יותר שעה ביום שאתה יושב ורואה, יש כל-כך הרבה אפשרויות".

סקטור חלש במאבק קיומי

רבים מהכותבים רואים את עולם היצירה הישראלי בפריזמה פסימית, במיוחד בשל המצוקה הכלכלית בתחום. "לכותבים יש נטייה להיות מרירים. זה חלק מהווייב", אומר בחיוך נובלמן, "השוק משתנה, לאן הוא הולך? אני לא יודע. איך הכסף יגיע? אני לא יודע. אבל אנשים לא רואים פחות, או פחות רוצים תכנים טובים. צריך לא להיות דינוזאורים ולהיפתח".

"המשבר הכלכלי בטלוויזיה משפיע על הכותבים כמו שכל משבר כלכלי משפיע על העובדים שלו. יש הרבה פחות עבודה", אומרת מרגלית, "הסקטור הזה של כותבים ובמאים הוא סקטור חלש כי אין בו קביעות ואין בו רציפות של עבודה, והיחס בין כמות הפרויקטים שאתה עובד עליהם לבין אלה שבסוף יוצאים אל הפועל הוא קטן מאוד, מבלי לדבר על זה שאנחנו חיים במדינה שמוסר התשלומים בה שערורייתי. רוב הכותבים והבמאים הם אנשים שחיים במאבק קיומי כלכלי אמתי. עכשיו חלק מגופי השידור גם מנסים למנוע מהיוצרים לגבות את התמלוגים שלהם באופן הוגן ומוסרי, דבר שיחסל את המגזר הזה סופית".

"שפר עליי מזלי להצליח להתנהל מפרויקט לפרויקט, אז אני עוד לא חש את זה בשרי", אומר נובלמן, "אבל אני רואה מסביב כותבים שפשוט הפסיקו לעבוד. אני מכיר כותב שעובד בקו חלוקת עופות, אחרי שחיכה שיקרה משהו וזה לא קרה. יש משהו מפחיד בכתיבה, בלי קשר למשבר כלכלי. זה אף פעם לא מובטח: אתה טוב כמו הפרויקט האחרון שלך, וגם ככה מדובר ביצירה אישית, שנתקלת מיד באינטראקציה עם קהל, ומבקרים, ורייטינג. זה משפיע על הסטייט אוף מיינד, קשה ליצור כשאתה במצוקה, אבל לא על התוכן ממש".

"נפח העבודה הצטמצם מאוד בשנה האחרונה", אומר קו-אל. "אנחנו מתחילים לעבוד שנתיים-שלוש לפני שזה מגיע לשידור, אז הירידה בנפח היום תגיע למסך בעוד שנתיים. ודאי שזה חודר לתהליך היצירה. אתה חייב להיות עסוק בפרויקט הבא שתפתח, ולא יכול לעבוד בשקט על משהו אלא חייב לדאוג לשנה הבאה ולעוד שנתיים".

"הצורך להיות יצירתיים, החשיבה מחוץ לקופסה, שהם הכרח בתעשייה קטנה וענייה כמו שלנו, הם גם יתרון עצום למזליסטים", מוצאת לונדון-דקל נקודת אור. "רק כאן אפשר לתת צ'אנס לכותב שהוא לא תסריטאי, לשחקן שמעולם לא שיחק ולבמאי פרסומת שמעולם לא ביים דרמה. אין כאן היררכיה צבאית. שום דבר הוא לא בשמיים. אני לא מאמינה שבעולם תעשייה מקביל, הייתי מקבלת צ'אנס לכתוב דרמה לפריים טיים מבלי שראיתי אפילו איך נראה תסריט ובאיזה גודל פונט כותבים אותו. וזה לא רק אני. זה כולם. יש משהו קסום בעשייה בארץ. המעורבות, היצירתיות, הנסים שאיכשהו קורים כל רגע ושבזכותם גומרים יום צילום רק בארבע שעות איחור. בארץ יש כישרונות אדירים. לעשות את מה שהתעשייה כאן עושה, בתקציבים האלה, זה כמעט לא ייאמן".

"השוליים תמיד ימצאו דרך לקיים את עצמם, להתסיס, להתפרע", טוען לוי. "אם ערוצי הכבלים האמריקאיים מתחילים להתנוון ולהתמסחר - יבוא ערוץ סנדנס ויציע אלטרנטיבה חדשה, יבוא לואי סי קיי וימציא את השיטה. אם בארץ ההתמסחרות תמשיך ותשתלט - כולל השאיפה הפתטית לבחון כל יצירה לאור היתכנות המכירה שלה לחו"ל - נצטרך ליצור יותר ויותר בזול לפלטפורמות שיהיו מעוניינות בזה. ויהיו".

רוברט (בוב) גרינבלט

יו"ר חטיבת הבידור של רשת NBC האמריקאית. אחראי על כל מערך תוכניות הפריים טיים ברשת, לייט נייט ותוכניות יומיות, לצד פיתוח עסקי, שיווק, מחקר בחוף המערבי ופעילות רשת. לפני כן שימש כנשיא רשת השידור שואוטיים, שם הוביל את מהפכת התשלום עבור ערוצי הפרימיום. את הקריירה הטלוויזיונית שלו החל ברשת FOX, שם ניהל את תחום הפיתוח של תוכניות כגון "בוורלי הילס 90210", "תיקים באפלה ו"שולחן לחמישה". זכה בפרס האמי יותר מ-12 פעמים על סדרות שהפיק, כגון "עמוק באדמה".

ריק רוזן

חבר בוועד התכנון האסטרטגי של איגוד סוכני הכישרונות ומנהלת מחלקת הטלוויזיה של WME. עובד בצמוד עם ארי עמנואל. היה ממייסדי Endeavor Agency, ומילא תפקיד מרכזי במיזוג עם William Morris Agency ב-2009. לפני שייסד את Endeavor, שימש כמנהל מחלקת שיווק תוכניות הטלוויזיה ב-ICM. רוזן החל את הקריירה שלו בתעשיית הבידור כשעבד עבור ג'ונתן דולג*ן ב-Columbia Pictures. לאחר מכן עבר ל-Orion Television, שם התקדם במהירות לתפקיד סגן נשיא בנושאים יצירתיים במחלקת הטלוויזיה. נוסף לעיסוקיו הטלווזיוניים, רוזן הוא חבר דירקטוריון של אקדמיית המנהיגות של לוס אנג'לס, וחבר בקרן Tower לחקר הסרטן.

אלכס קרוגלוב

מנהל רכש התוכן ב-hulu, שם הוא אחראי על פיקוח והרחבה אסטרטגית של שותפויות התוכן של החברה, הכוללים גופי שידור וכבלים בארה"ב, אולפני טלוויזיה וקולנוע, וספקי תוכן מובילים מבריטניה, דרום אמריקה, יפן, צרפת, קוריאה, הודו, אוסטרליה וטריטוריות אחרות. קרוגלוב מפקח גם על מתן רישיונות לסדרות הבלעדיות של הולו הזמינות בארה"ב, באמצעות הפצת שידור ראשון ב-hulu ו-hulu פלוס. לפני שהצטרף ל-hulu, עבד ב-Sony pictures television. לפני כן הוא הקים סטארט-אפ להפצה דיגיטלית ועבד כמפיק עצמאי. את הקריירה שלו החל קרוגלוב כיועץ במקינזי.

קארין מנדבך

מפיקת טלוויזיה, שאחראית על להיטים פורצי דרך בארה"ב, מ"המופע של ביל קוסבי", דרך "רוזאן" ו"מופע שנות ה-70", ועד "האחות ג'קי". מנדבך מתפעלת חברות הפקה משני עברי האוקיאנוס האטלנטי. העונה השנייה של ההפקה האחרונה שלה, "Peaky Blinders", תשודר בקרוב ב-BBC2. חברת "קארין מנדבך הפקות" נמצאת בתהליכי פיתוח מתקדמים לסדרות דרמה וקומדיה עבור ה-BBC, ערוץ 4 ו-ITV בבריטניה. בארה"ב היא מפתחת תסריטים עם פוקס, HBO ו-Usa network. זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס אמי, פרס איגוד המפיקים ופרס איגוד הכתבים בארה"ב.

מיקל בונדסן

מנכ"ל חברת UFUSE לניהול קריאטיבי, המסייעת לחברות וליוצרים לגייס ולמקסם שיתופי פעולה בפרויקטים גדולים. בין לקוחות החברה בעבר ובהווה: ג'וש שוורץ, מאט ניקס וג'יימס ונדרבילט, סרטי "לין" ואלכס בוגוסקי. הוא המפיק בפועל של "The Killing", "סוכן מחוק" ו"החבר'ה הטובים". היה שותף להקמת אחת מתחנות הרדיו המסחריות הראשונות בדנמרק וייסד את עמותת "מספר הסיפורים הצעיר", שמטרתה לשפר את איכות חייהם של ילדים ואת המטען התרבותי שלהם, דרך מיומנויות בתחום אמנות מספרי הסיפורים. מגזין "FADE" בחר בו במשך שנתיים לרשימת "100 האנשים שאתם צריכים להכיר".

דיוויד אלנדר

מנכ"ל FremantleMedia International & Kids, יחידה גלובלית הממוקדת בהפצה בינלאומית ובידור לילדים ולכל המשפחה. אחראי על מצאי של מעל 20 אלף שעות שידור בכל הז'אנרים, המופצות לפלטפורמות שידור וניו-מדיה ביותר מ-150 מדינות. מדובר בלהיטים הגדולים בעולם בתחומי הדרמה, הבידור והלייף-סטייל, ביניהם "האקס פקטור", "אמריקן איידול" ו"התוכנית של מרתה סטיוארט". אחראי גם על יחידה-בת של החברה, המפיקה ומפיצה תוכניות לילדים ולנוער, לטלוויזיה ולפלטפורמות בניו-מדיה. בעבר שימש במספר תפקידים בכירים בגופי מדיה מובילים בעולם, בהם יוניברסל, פוליגרם ו-ויאקום.

דיוויד איילנברג

סמנכ"ל בכיר לפיתוח תוכניות לא-מתוסרטות ברשתות TBS ו-TNT (רשתות שידור הנמצאות תחת אחריותה של חברה-בת של טיים וורנר) ומפקח על מערך התוכניות הללו. לפני כן שימש כראש הפיתוח והתוכניות העכשוויות בחברת מארק בורנט הפקות, ועבד על תוכניות מוכרות כגון "דה וויס" "המתמחה", ו"האם אתה חכם יותר מתלמיד כיתה ו'?" שזיכתה אותו במועמדות לאמי לתוכניות יומיות. בעבר הפיק פרויקטים אינטרנטיים עם חברת AOL, ובנוסף שימש כיוצר שותף ב"DISMISSED", כותב ראשי ב"החוליה החלשה" וכותב ב"תוכנית של עלי ג'י".

גארי קרטר

יו"ר צפון אירופה בקבוצת שיין הבריטית. עבד עשור בחברת Roger Hancock Limited, שם ייצג עשרות כותבים, מפיקים, במאים וחברות עצמאיות להפקות טלוויזיה. באמצע שנות התשעים הצטרף ל-planet 24 וניהל את מטה החברה בלונדון ואת החטיבה הבינלאומית, והיה אחראי להשקה הבינלאומית של "הישרדות". ב-1997 מונה לסמנכ"ל מחלקת התוכניות של Endemol, שם פיקח על גיבוש הפורמט של "האח הגדול" ועל רכישת הפורמט של "מי רוצה להיות מיליונר", שהופץ תחת ניהולו. עד 2012 שימש כסמנכ"ל התפעול של FremantleMedia שם החל לפני כעשור כראש חטיבת הבידור הבינלאומית.

המפגש בין הכותבים הישראלים לעולם האמריקאי, מותיר לעתים את הכותבים בפה פעור מעט.

"ההבדל העיקרי שהדהים אותי, לטובה וגם לרעה, היה ההבדל ברווחה, אני מתכוונת לאיך שהקן נמלים העצום הזה, שנקרא צוות צילום, מתנהל", מדווחת לונדון-דקל על הניסיון שלה, בעקבות מכירת "יום האם" לרשת CBS. "בארץ, כל מחלקת הארט של הסדרה זה אדם אחד - גלית - שגם משחקת את הרופאה בסדרה. שם, זה עשרות אנשים שכל אחד מהם יודע בדיוק את מקומו ואת מקצועו ואת התחומים שעליהם הוא מופקד. יש הבדל בין תפאורן, למקדחן, למגיש סלוטייפ, לאחראי קופסת המסמרים. ואף אחד לא עושה לא פחות ולא יותר ממה שהוא אמור לעשות. כולם עושים בדיוק, ומפילים את הכלים בדיוק בשעה רבע לעשר, כי יש הפסקת קפה, ומרימים אותם בחזרה בעשר ועשרה. ולא חסר כלום. לכל איש ולכל חפץ בסט יש מחליפים. ומחליפים למחליפים. ומחליפים למחליפים של המחליפים. זו מכונה כל-כך משומנת ועשירה שזה כמעט כואב בעיניים.

"בארץ, הבמאי של הסדרה, רני סער, ישב על כיסא כתר פלסטיק לבן שבור, ואם היה לו זמן הוא שאל את עוזר הסאונדמן שלו איך הוא שותה את הקפה. באמריקה, על הסט, יש אדם שאחראי רק על הפתיחה והסגירה של כיסאות הבמאי. וגם לו בטח יש מחליף. לראות את זה היה באמת שוק".