בדיפלומטיה כמו בדיפלומטיה

קאטו הזקן יישר את הטוגה הצחורה שלו כאשר הזדקף על רגליו הרועדות במליאת הסנאט. עמיתיו האזינו לו בנימוס, אבל גלגלו את עיניהם לשמע הפזמון המפורסם, Carthago delenda est, "את קרתגו יש להרוס".

קאטו הזקן אמנם היה זקן, אבל הוא ידע שהם מגלגלים עיניים מאחורי טוגתו הצחורה. הפעם הייתה לו הפתעה בשבילם. הוא שלף קומץ תאנים מקפלי הטוגה. "סנאטורים של הרפובליקה הרומאית", קרא הזקן, "התאנים האלה עדיין היו תלויות על עץ בקרתגו לפני 3 ימים! אויבינו כה סמוכים אל בתינו, ואנחנו יושבים שאננים!" (בעיבוד עברי קצת חופשי).

קרתגו חדלה בעצם לסכן את שלומה של רומא לאחר תבוסתה במלחמה הפונית הקודמת, והעלתה מס כבד לרומאים (תמיד קצת יותר ממה שחבה, תמיד בזמן). אבל חניבעל, קרובנו דובר העברית, עדיין משל בה, היא שגשגה קצת יותר מדי, והזקן לא נתן אמון בכוונותיה. התאנים שלו עשו כנראה מה שלא עשה הפזמון החוזר (כבר אז, מבקרי מדיה מקומיים התנגדו לשימוש בקלישאות).

לא קשה מדי לעורר את האסוציאציה. אילו היה מנחם בגין, והיה מבורך בידיעת לטינית, ראש הממשלה היה מכריז אל-נכון במליאת הכנסת, בסוף כל נאום, Irania delenda est, או לפחות Irania sistendum, "את איראן יש לעצור". גימיק התאנים לא יעבוד. הוא יכול לנסות אולי עם פיסטוק חלבי, אבל שערו בנפשכם מה היה קורה אילו חיטט בקפלי מקטורנו, ומוציא משם סרכזת. (לא, לא שם של מחלה מידבקת. זה התחליף העברי הסביר בהחלט ל"צנטריפוגה"). "עד הבוקר היא העשירה אורניום במחילות הסודיות של איראן", היה מודיע מר נתניהו.

זה בוודאי היה משנה מעיקרה את המשוואה המדינית. או לא.

להווריד את אדומיהן

המאמץ לבלום את איראן אינו עולה יפה. האייאטוללה חמיינאי חמד לצון לעולם כולו, כאשר הרשה לכוהן הדת החייכן רוחאני (בעצם "רוהאני") להיבחר לנשיא ברוב לא מתקבל על הדעת. הסירו-נא את כובעיכם לפני היריב החריף הזה. חמיינאי אולי אינו יודע שום לשון מערבית, אבל הוא עמד ללא קושי על חולשתה של הדמוקרטיה המערבית.

מר נתניהו אוהב לטעון שדמוקרטיות אינן יוצאות למלחמה נגד דמוקרטיות אחרות (עובדה, ישראל מעולם לא פלשה ללוקסמבורג), אבל האמת היא שדמוקרטיות שונאות לצאת למלחמה נגד איזושהי ארץ, בייחוד נגד דיקטטורות, לפחות מאז 1918. אמריקה ואירופה היו זקוקות לתירוץ סביר, כדי להווריד את קוויהן האדומים, ולהוריד כוננות. רפובליקת החיוכים האסלאמית היא עכשיו התירוץ. אתם ראיתם כבר איזה שיניים יפות יש לרוהאני? ואיך הוא גוזר את הזקן?

ראש הממשלה ידוע בכובד שמיעתו הדיפלומטית. הוא חזר ונכשל בה מנעוריו הפוליטיים, עוד כאשר היה שגריר באו"ם, ונהג לספר בדיחות כמעט-גזעניות על ערבים בעצרות יהודיות (שמעתם את הבדיחה על איך המלך פארוק הורה לשרוף את הים? אני שמעתי). אחר כך, בהיותו סגן שר החוץ, ארצות הברית אסרה עליו את הכניסה אל בניין מחלקת המדינה, לאחר התקפה חסרת טקט מפיו על מדיניותה.

מדד הג'ינס

מנאומיו החשובים כשלעצמם בעצרת האו"ם ייזכרו רק פצצת הקרטון החובבנית והשטות המשונה על היעדר החופש ללבוש מכנסי ג'ינס באיראן. במקום למצוא מסילות אל לבם של צעירים איראניים הוא עורר מקהלה של לעג. כשלעצמו, עניין הג'ינס לימד משהו לא בריא על מצב דעתו. ג'ינס כמדד חופש? גם אנשים בני גילו/גילי צריכים לדעת שאין מודדים חופש בג'ינס. חיפוש בגוגל היה מלמד את יועציו, שג'ינס, ועוד הדוקים במיוחד, אפשר ללבוש אפילו בצפון קוריאה.

כישלונותיו הרטוריים של מר נתניהו אינם משנים את העובדה שמאיראן אמנם נשקף האיום האסטרטגי החמור ביותר לשלומה של ישראל. לא רק מחמת הגרעין, אלא לרגל מדיניות חוץ אגרסיבית, לרגל שאיפות התפשטות ולרגל להט מיסיונרי. הצורך לעצור את איראן היה צריך להביא את ישראל להרבה יותר מאשר שמחה לאידם של הסורים ("שיקיזו אלה את דמם של אלה, שידממו עד מוות", בלשון-הזהב של הקונסול בדימוס אלון פנקס ב"ניו יורק טיימס", 6 בספטמבר 2013). לישראל יש עניין מובהק אחד: למנוע ניצחון איראני ויהי מה.

ראש הממשלה מאמין שארשת פנים חמורה ואוצר מלים המרשים בעיקר אוהדים יהודים מברוקלין ומלונג-איילנד, הם כלי ההתמודדות העיקריים במערכה על לבו של המערב. מה חבל שדמיונו כה מוגבל. בקרב יחסי הציבור הזה נחוצים לישראל יחסי-ציבור נגדיים. הערצה לצ'רצ'יל אינה מספיקה. מוטב גם ללמוד לקחים מאי-הצלחתו של צ'רצ'יל לשכנע את ארצו לפני אחד בספטמבר 1939. הוא אולי חשב על קאטו הזקן, אבל לא חשב על התאנים בקפלי הטוגה.

לא תקרה ולא שמשון

איראן מחייכת? יש לגמול לה בחיוכים, עוד יותר רחבים וצחורי שיניים. אדרבא, צריך להגיד, זרועותינו פתוחות. אנחנו מחבבים את מר רוהאני (אין צורך לשבש את שמו בכוונה בעצרת האו"ם, כפי שעשה נתניהו פעם אחר פעם). אנחנו רוצים להכיר אותו קצת יותר מקרוב. אולי הוא יסכים לבוא למליאת הכנסת בירושלים? אם ירצה, אפשר לסדר לו גם יד-ושם. אנחנו בעד השעיה של חלק מן הסנקציות. ישראל מודיעה בזה שהיא תשמח לרכוש פיסטוק חלבי מאיראן.

מה הבעיה לנסות ולשכנע את העולם שישראל, אפילו היא חושבת שהיא צודקת (אני חושב שהיא צודקת), אינה להוטה להפיל את הבניין על כל יושביו, ו"אופציית שמשון" היא רק תיאוריה פסיכו-פואטית. מה טעם יש לחתות את הגחלים בשביל האייאטוללה, ולהקל על חייכניו להראות שרק תככי הציונים הלא-מחייכים מכשילים שלום עלי-אדמות?

ישראלים אהבו לצטט את "במלחמה כמו במלחמה". מצב-דעת כזה הניב את אסונות לבנון ועזה. זה הזמן לנסות "בדיפלומטיה כמו בדיפלומטיה". זה הזמן להדביק תוויות על כל פגוש, We Rouhani. מי יודע, אולי הפיסטוקים ייתקעו בגרונו כאשר ישמע על זה.*e