סקוטי חדש בעיר: קבלו טעימה מוויסקי טוב באמת

פעם, מזמן, הכול היה הרבה יותר פשוט. בירה הייתה גולדסטאר (או מכבי, אם לא הבנת מה לשתות) קוניאק היה בכלל ברנדי, וקראו לו 777 או 84 (או אקסטרה פיין, אם היית ירושלמי). וויסקי היה ג'וני ווקר אדום או J&B - ג'י בי, בפי העם. עשירים שתו שיבאס או ג'וני שחור.

אבל אז התפתחנו. לאט-לאט, ואחר כך ממש מהר, התחילו לנחות על חופי ארצנו - שהתמלאה בעוד ועוד צרכנים מתוחכמים שביקרו מעבר לים וחשבו שהם יודעים טוב יותר - עוד ועוד מותגי וויסקי. בראשם עמדו כמובן שלל מזקקות הסינגל מאלט הסקוטיות. זה התחיל בשקט, עם קצת גלנפידיך וגלנמורנג'י, והפך לשיטפון של ממש שבו כל מזקקה, שאפשר היה לשים עליה יד יבואנית, הגיעה לכאן.

גם אני, כמו כל חובב וויסקי, נסחפתי בשיגעון. במשך עשרות שנים ישבתי על הבר (הרבה ברים) ובהיתי במדף ההולך ומתארך של הסינגל מאלטים. היו ימים - רחוקים, תודה לאל - שבהם הייתי אפילו בוחר את הבר לפי תפריט הסינגלים שלו. והיו ברים כאלה. יש עד היום. משוויצים בעשרים, בשלושים, במאה סינגל מאלטים שונים.

כל זה טוב ויפה, ויש כאלה שממשיכים בתחביב האספני הזה עד היום, אבל לי קצת נמאס. בלנטיינ'ס עם הרבה קרח בשבילי. וגם זה קורה רק לעתים רחוקות, כשאני מתיר את הרסן ההיפוכונדרי ומרשה לעצמי קצת וויסקי, ליד הבירה. במהלך השנים הפך גם המבול לטפטוף. אולי פשוט לא נשאר יותר מה להביא, ואולי גם אנחנו התבגרנו והבנו שלא חייבים לטעום כל סינגל מאלט (ויש רבים כאלה), ודאי לא לייבא אותו לארץ.

איני יודע בכל כמה זמן מגיע לכאן סינגל מאלט חדש. בשנים האחרונות הבנתי שהמבט הבוהה שלי - עדיין, בכל זאת - על מדף הסינגל מאלטים בכל בר שאני מבקר בו הפך למטושטש, לאו דווקא בגלל כמויות השתייה, שהפכו גם הן למתונות עד מביכות. רק ביני לביניכם, איני מבקר ביותר מדי ברים שהם לא אלה של מתי בשוק לוינסקי או המנזר של ליאור. אצל מתי אין סינגל מאלטים - וטוב שכך - וליאור מהמנזר אף פעם לא התיימר להחזיק הכי הרבה מאלטים בעיר או אפילו בגזרת שוק הכרמל שעליה הוא חולש.

ועדיין, אני בוהה. עניין של הרגל כנראה. וכך בדיוק נתקלתי בטומטין. אצל ליאור, כמובן. לא שלא שמעתי על המזקקה הזו. איך אפשר להתעלם משם כל-כך מוזר שנשמע כמו מזקקה שהמציאו במיוחד בשביל איל שני, מלך העגבניות. ועדיין, קשה לי לומר שזכרתי משהו מעבר לשם.

קשה לדעת למה בדיוק הביאו לכאן דווקא אותם. יש הרבה מזקקות שנוסדו במאה ה-19 (ב-1897, אם חשוב לכם לדעת), ויש גם כאלה שאפילו קודם. יש הרבה מזקקות שמייצרות וויסקי טוב כמו של טומטין, ויש גם כאלה שיותר. אני מניח שבחרו בה מפני שהיא ממוקמת קרוב מאוד לאינברנס, בירת ההיילנדס, מחוז הוויסקי הקלאסי, או שדווקא העובדה שזו אחת המזקקות הגבוהות ביותר בסקוטלנד (315 מטרים מעל פני הים) היא שהכריעה את הכף דווקא לטובתה.

גם לא העובדה שהיסטוריית הזיקוק, הבלתי חוקי באותם ימים רחוקים (מבחינת המזקקה שהייתה כאן לפחות), מגיעה כאן עד למאה ה-15. אפשר להמשיך וללהג על המים הטובים הזורמים כאן, על הפרסים שבהם זכה הוויסקי ועל כל שאר הבובע מייסעס שמספרים תמיד על כל וויסקי שהוא. אלא שהעובדה החשובה מבחינתי היא שבטעות כמעט, טעמתי אותו. והנה, אחרי הרבה מאוד שנים שבהן לא היה אכפת לי כל-כך מסינגל מאלטים - משקה מופלא, אבל לי אישית הוא נהיה כבד ועמוס מדי - פגשתי, ובכן, אחלה וויסקי.

גאווה ישראלית

מבשלת הבוטיק הישראלית אלכסנדר זכתה במדליית זהב בתחרות היוקרתית European Beer Star 2013 בקטגוריית English style porter על בירה אלכסנדר BLACK. התחרות השנה הייתה קשה במיוחד, כי השתתפו בה 1,512 בירות מארבעים מדינות שונות. השיפוט התבצע על-ידי קבוצה של 102 מומחים לאחר יום שלם של טעימות עיוורות. כבוד!

טעימה / וויסקי טומטין

Tomatin 12 years old. את רוב שנותיו מבלה ה-12 בחביות עץ אלון אמריקאי, אבל לקראת סיום היישון הוא מבלה שישה עד תשעה חודשים בחביות שרי אלורוסו ספרדיות. טעמי הפרי שלו בולטים מאוד, והוא לא מעושן או כבד מדי. אלא שהעיקר הוא שפשוט כיף לשתות אותו, לפחות לי, בתור מי שנמאס לו לשתות רימוני עשן שמתחזים למשהו שנעים איתו. וויסקי עדין ונהדר. 40% אלכוהול, 275 שקלים

Tomatin 15. כבר היה מי שאמר, בחוכמה רבה לטעמי, שלא תמיד יישון ארוך טווח מיטיב בהכרח עם הוויסקי שעבר אותו. ועדיין, אף שאם לו זה לא ברור, ה-12 הוא החביב עליי. גם ה-15 הוא יופי של וויסקי, למרות טעמיו הכבדים והעשירים הרבה יותר, טעמים שבהם הווניל כבר בולט יותר, אולי משום שכאן כל היישון נעשה אך ורק בחביות עץ אלון אמריקאי שלהן טעמי וניל בולטים. לחובבי הז'אנר, אבל לא רק. 43% אלכוהול, 539 שקלים

Tomatin 18. בגרסת 18 השנה כבר חוזרות לקדמת הבמה גם חביות השרי, יחד עם האמריקאיות. אבל איכשהו, ואני ממשיך כאן את מה שכתבתי לפני רגע על גרסת 15 השנים, יישון ארוך טווח הוא לא תמיד ערובה לרומן מוצלח בין הוויסקי לשותה, לפחות לא אם הוא אני. האלכוהול משתלט כאן לטעמי על רוב הטעם, ומסתיר קצת את הטעמים העמוקים והרציניים של הוויסקי הזה. אבל שוב, זה אני כאמור, איש של בלנטיינ'ס עם הרבה קרח. יימצאו רבים שימותו על זה, ובצדק גמור, לשיטתם. 46% אלכוהול, 595 שקלים