מסע נפשי: הצצה למירוץ אולטרה מרתון "סובב עמק"

הרומן שלי עם מירוץ השטח "סובב עמק" שנערך ביום שישי שעבר ידע מעלות, אך ידע גם משבר קשה שאיים לצנן אותו לגמרי. התאהבתי בו בשנה שעברה, אך הקרע ביחסינו חל זמן לא רב לפני המירוץ הנוכחי, ב"ריצה המסכמת" - הריצה האחרונה הארוכה לפני מירוץ, שאחריה מפחיתים את נפח האימונים ונותנים לגוף להתחדד ולנוח.

זהו מירוץ לא פשוט. מסלול שטח אתגרי עם עליות ממושכות וקטעי דרך על "דרך רומית" שאבניה חדות ולא צפויות, וכיוון שחלק מהרצים - אלה שרצים את המקצים הארוכים - עתידים לבלות בו זמן לא מבוטל, יש לפניו סדרה של "ריצות הכנה" שמכין בקפידה מארגן המירוץ, שי חזן מקיבוץ הזורע. הוא מסמן מחדש את הדרך בסרטים כתומים ומכין מכלי מים, למי שנגמרו לו בדרך המים שסחב על גבו.

חזן הוא לא רק המארגן אלא גם היזם וההוגה. הרעיון עלה במוחו לפני ארבע שנים "בריצה אקראית עם כמה חבר'ה בלילה ביערות אצלנו. אמרתי להם, פה יהיה מירוץ אולטרה (כל ריצה שהיא מעל מרתון, כלומר מעל 42.2 קילומטרים, נקראת אולטרה מרתון). הם צחקו, אבל ככה זה נולד". וכך, זה ארבע שנים, מוזנק משדות קיבוץ הזורע המירוץ הזה, אחד היפים שאי-פעם השתתפתי בו, בנופי העמק ובהרי מנשה. יש בו מקצים מ-12 קילומטרים ועד 166 (אני הסתפקתי ב-33), וגם כמה מקצים לרוכבי אופניים.

הריצה המסכמת ההיא לא הייתה ריצה רשמית, אלא ריצה מחתרתית. מסיבות שונות נדחתה ריצת ההכנה לשבוע שלאחר מכן, ועבור רצים העובדים על-פי תוכנית זה בגדר בל יישמע "להזיז את המסכמת", וכך חברתי ללימור ביגון חברתי, שהתכוננה למקצה ה-61 קילומטרים הראשון בחייה, ולאריות נוספים, שכולם היו רשומים לריצות ארוכות בהרבה משלי, והתגנבנו באישון לילה לשדות.

מסיבה כלשהי לא הייתי במיטבי, וההתחלה הייתה קשה אפילו יותר מהרגיל במסלול הזה, המתחיל בעליות של כשבעה קילומטרים עוד לפני שהגוף התחמם והתעורר. אמרתי לעצמי, מהקילומטר העשירי זה יהיה בסדר. זה היה נכון רק חלקית.

הצלחתי לסיים את המסלול, אבל שילבתי יותר קטעי הליכה מהרגיל, ובעיקר - הסבל לא נמהל בשום דבר אחר. בדרך כלל, ריצות ההכנה הללו במסלול האתגרי של הסובב הן חיים שלמים מקופלים בכארבע שעות. מסע נפשי רב טלטלות, כאשר בעליות הנפש יורדת, מתעגמת ומשדרת פסימיות, ובירידות היא עולה וממריאה ומתמלאת שמחה. מאניה דיפרסיה, גרסת השטח. אמנם סיימתי את הריצה במפתיע בזמן די דומה לריצת ההכנה הקודמת, שהייתה נעימה בהרבה, אבל לא נותר בי כל חשק לעשות אותה שוב, במירוץ עצמו.

ערב קודם המירוץ עצמו התמלאתי ברגשות סותרים. בהלה מרוממת רוח, פחד מלא שמחה. ואז מגיע מסר בפייסבוק: "לא לפתוח מהר", כותב לי גיא זלוף, המאמן שלי ושל הקבוצה שאליה אני משתייכת. הוא כבר היה בדרך למקצה שלו, מאה קילומטרים, שעמד לצאת כבר בתשע בערב ביום חמישי. זוהי הפעם הראשונה שבה ירוץ מרחק כזה, ובכל זאת, רגע לפני שהוא מתחיל אותו, הוא חושב על מתאמניו ונותן להם הנחיות אחרונות. זו הייתה זריקת מוטיבציה מפתיעה בעוצמתה.

במירוץ עצמו, ההתחלה לא מבשרת טובות. כבר בקטע העלייה הקשה הראשון אני "גונבת" כמה שניות הליכה. בהמשך העלייה אני מתמלאת ספק אם אעמוד בתחזיות שלי, שנקבעו על-פי ריצות ההכנה, משהו בסביבות 4:15 שעות, ואם יהיה מזל - איזה דקה-שתיים פחות. אבל המשברון הזה חולף כשאני מזכירה לעצמי איך המשך המסלול מספק גם קטעי ירידה משחררים ומרנינים.

בקילומטר השמיני, בתום העלייה, השעון מבשר לי שאני במצב יותר טוב בהרבה ממה שתכננתי, לפחות חצי קילומטר יותר מהתחזית. ולפתע, כשהעמק והרי מנשה המקיפים אותו נפתחים לעיניי, כשהאור העולה הוא קצת ערפילי ורך - הופך המקום הכה מוכר ליפה משהיה בעיניי אי-פעם. עדיין יש לי חששות, אבל אני יודעת שהמירוץ הזה שלי.

ריצות ההכנה עשו את שלהן. אני מכירה כאן כל עלייה ואת משכה. הנה עוברים ליד הכביש לגלעד, פונים לכיוון יער הרקפות שבחורף מתמלא בפריחה רבת צבעים, עולים בערוץ הנחל הקריר המעוטר קנים גבוהים. משם עולה הדרך חזרה בשתי עליות לא קצרות, אבל אני מכירה היטב את משכן ואת היותן סופיות. הפעם אין מסע נפשי של תהומות. אני מרוכזת מטרה, יעילה. השעון ממשיך לבשר לי שאני מקדימה את היעד, ואני מעזה ומתקנת את זמן המטרה לזמן שלא העזתי לחלום עליו: ארבע שעות.

השמש ממשיכה לעלות גבוה יותר, אבל החום סביר, הקילומטרים עוברים פתאום די מהר, ורוב הדרך בירידה. הנה שוב הכביש של ג'וערה, והנה העלייה המשמעותית האחרונה. מולי רצים כל הזמן הרצים של המקצים הארוכים, אלה שעושים את הסיבוב שלי פעמיים ושלוש, וכשאני מתפתה לרגע של הליכה אחד מהם אומר, תמשיכי לרוץ, נשאר רק עוד קצת. אז אני ממשיכה.

הנה כבר הכניסה חזרה לקיבוץ. נדמה לי שהשעון שלי נעצר, אחרת אי-אפשר להסביר את הנס הזה, שאני מקדימה אפילו את התחזית המתוקנת. והנה שער הסיום. פחות משלוש שעות ו-55 דקות. באוהל מקדמים את פניי חבריי המהירים יותר עם העגה המקובלת שלנו לעידוד: "אלופה, תותחית, מלכה". אבל אני מחפשת את גיא, המאמן שלי, שאחרי מאה קילומטרים ריצה נראה רענן, מחויך ודי מרוצה (בכל זאת הגיע במקום החמישי!) ובאופן לגמרי לא אופייני למאופקות הרגילה שלי אני מתנפלת עליו ומנשקת את שתי לחייו.

נראה שהאווירה המרגשת הייתה כללית, שכן מאוחר יותר התברר שאפילו הצעת נישואין אחת תועדה, בכריעת ברך על רגבי שדה הכותנה, ליד שער הסיום. אני אמנם לא כורעת ברך, אבל נדר אהבה בכל זאת נודרת: להתראות בשנה הבאה.