מתי מותר להכות ילדים?

בשנת 2005 נקנסה תחנת הרדיו 103FM בשל התבטאויותיה של שדרנית התחנה, ורדה רזיאל-ז'קונט, בעד הכאת ילדים. באותו מקרה, אשר עסק באב שבנו הקטין נהג לנשוך ילדים אחרים, השדרנית הרהרה בקול רם האם האב לא צריך לתת לילד מכות כואבות אחרי שהוא נושך, ואפילו לתת לו עצמו נשיכה, שתגרום לו לצרוח ותשאיר לו סימנים ל-3 ימים.

לאחרונה השדרנית הושעתה מעבודתה, שוב בשל התבטאותה לכאורה בעד הכאת ילדים כאמצעי חינוכי. הפעם מאזין, אשר ראה את שכנתו מכה נמרצות את נכדתה, התקשר לתוכנית בכדי להתייעץ האם עליו ליידע בכך את הורי הקטינה - והשדרנית יעצה לו לא להתערב.

השדרנית שיתפה את המאזינים בחוויות ילדותה שלוו באלימות מצד אמה כלפי אחיה, וטענה כי התנהגות זאת לא גרמה לו נזק בבגרותו. כמו כן, השדרנית חיוותה את דעתה כי המאזינים אשר תקפו אותה בחריפות על עמדתה הם בני דור מפונק, "דור בננה ושמנת", ואף קבעה: "לא יעזור, יש עדיין בישראל תרבות שבה מותר להרביץ". האמנם?

אין ספק כי בעבר מכות נתפסו כאמצעי לגיטימי לחינוך ילדים, תוך פירוש הפסוק "חוסך שבטו שונא בנו" באופן מילולי. בשנת 1953 בית המשפט העליון דן בשאלה האם נזירה בשם דלאל ראסי הייתה רשאית להכות את תלמידותיה במנזר בנצרת, וכיום אולי קשה להאמין בכך, אך תשובתו של בית המשפט העליון אז הייתה חיובית.

באותו מקרה לא היו חילוקי דעות רציניים בין בעלי הדין על כך שאב ומחנך זכאים להעניש קטנים הנתונים למרותם, אפילו באמצעות עונשי גוף, ולכן אב המוסר את בנו למוסד חינוכי, מסמיך בכך את המורה לחנך בכל האמצעים העומדים לרשותו - ובכלל אלה גם שוט ורצועה.

המגבלה שהטיל בית המשפט העליון על האלימות כלפי הקטינים הייתה שיהיה מדובר בעונשים "מתונים ומתקבלים על הדעת", שייעודם "לעקור את הרע מנפשו של הילד", ולא לשם סיפוק תאוות נקם; וכן שהמכות ינתנו בעזרת מכשיר שאינו עשוי לסכן את חיי הילד או להטיל בו מום גופני.

ב-3 העשורים האחרונים השתנתה תפיסת העולם בנושא זה, ושיאה הגיע לביטוי בפסיקת בית המשפט העליון בשנת 2000 בעניין פלונית, במסגרתה נאסר באופן חד-משמעי השימוש מצד הורים בעונשים גופניים או באמצעים המבזים ומשפילים את הילד כשיטת חינוך.

פסק הדין קבע כי אמת-המידה של נקיטת עונש "סביר" אינה קיימת עוד, שכן כל ענישה גופנית אסורה, ולכן טענת "ענישה חינוכית" לא תהווה טענת הגנה להורה מפני העמדתו לדין פלילי בגין תקיפת ילדו.

עם זאת, נותרה אבחנה בין אלימות מתמשכת וחוזרת כאמצעי חינוכי, אשר בגינה יואשם ההורה בעבירה חמורה יותר של התעללות - לבין אלימות חד-פעמית, אשר בגינה הוא עלול לעמוד לדין בגין תקיפה.

האיסור המוחלט על ענישה גופנית מעלה כמובן את החשש מפני גלישה לקיצוניות ההפוכה, וייתכן כי לכך השדרנית ורדה רזיאל-ז'קונט ניסתה לכוון. האם הורים יעמדו לדין פלילי בגלל "פליק בטוסיק"?

בעניין פלונית בית המשפט העליון שלל את קיומה של סכנה זאת, מאחר שבדין הפלילי מצויה הגנת "זוטי דברים", החלה על שימוש בכוח קל-ערך של הורה כלפי ילדו, וכן לפרקליטות יש שיקול-דעת שלא להעמיד לדין בהיעדר עניין לציבור.

השאלה הקשה היא כמובן היכן עובר הגבול, וסוגייה זאת בדיוק ניצבה בפני בית המשפט לענייני משפחה בנצרת בחודש שעבר. באותו מקרה אב גרוש, שלקח את בתו להסדרי ראייה בביתו, התעצבן על הבת במהלך הכנת שיעורי-הבית והיכה אותה בראשה. אימה של הקטינה פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לקבלת צו הגנה על הקטינה מפני אביה, ואכן ניתן צו אשר הרחיק את האב מבתו למשך חודשיים.

בתום התקופה האם פנתה בבקשה להאריך את צו ההגנה, אך בית המשפט דחה את בקשתה והתווה את קווי הגבול בין הקיצוניות שבהכרזת האב כבלתי ראוי לגידול הקטינה בשל מעשה האלימות, לבין הצורך בהעברת מסר לציבור המרתיע מפני התנגדות כזאת.

עמדתו של בית המשפט נכונה וראויה היא, כי טובת הקטינה להיות בקשר עם אביה, ולכן אין מקום להאריך את צו ההגנה, כשהוא מביא בחשבון שמדובר בארוע חד-פעמי, שלהערכתו לקטינה לא נשקף סיכון ממשי מהאב, וכן שהאב הודה והביע חרטה.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית בדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".