הכסף הגדול של ברוני הגז

לכאורה, בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה. לכאורה, הוא האיש החזק במדינה. לכאורה, הוא יכול להשפיע על חיינו ולהבטיח את עתידנו. רק לכאורה.

את ישראל - שבנו ולמדנו השבוע - מנהל ההון. הכסף הגדול. של ברוני הגז, אילי הנדל"ן או ראשי המערכת הבנקאית. המולטי-מיליונרים, על המקורבים, היח"צנים, הלוביסטים, הפרקליטים וכלי התקשורת שבשליטתם - מצליחים לשנות את מהלך ההיסטוריה.

הם מעבירים בממשלה כמעט כל החלטה שבה יחפצו. הם מקבלים לידיהם אוצרות טבע בעלות אפסית. הם בונים לגובה ולרוחב בכל עיר ואם. הם זוכים לתמיכתם של מיליונרים כמו שלום, בנט ולפיד היושבים בממשלה, וממשיכים לחייך בדרך למטוס הפרטי.

מדינת ישראל הפסידה במערכה הזאת מזמן. אנחנו הפסדנו במערכה הזאת מזמן. את העצמאות שלנו הפסדנו. את העצמאות הכלכלית.

דחיית בג"ץ הגז תוך 24 שעות בלבד, מבלי שפורסמו נימוקים, שידרה בהלה. הזריזות שבה נקטו שבעת שופטי בג"ץ בהסירם את הנושא בעל החשיבות הציבורית העצומה מסדר יומם הייתה מתמיהה. ואולי לא. הרי הלחצים הפנימיים (שרי ממשלה וראשי ההון) והחיצוניים (חברות ולוביסטים כדוגמת נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון) היו כה עזים, שקשה היה לעמוד בפניהם.

אפשר שאנחנו לא השכלנו להביט למציאות בעיניים. כי אולי יש שופטים בירושלים, אבל גם הם בני אדם. גם הם מבינים איפה הם חיים.

הציבור לא מטומטם

קשה שלא להבחין בסמיכות הזמנים המטרידה. ביום שבו 'העיתון של המדינה' הבליט בכותרתו הראשית את רשימת החוקים הפוגעים בסמכויותיו, בחר בית המשפט הגבוה לצדק להישאר גבוה ולהותיר את הצדק מחוץ לאולם הדיונים. שופטי ההרכב ודאי קראו בעיון את הדוח החמור של מבקר המדינה יוסף שפירא על הגז, שפורסם ימים ספורים קודם לכן. אך בה בעת, שמו לב לכך שהתקשורת התעלמה מתוכנו כמעט כליל.

אותה תקשורת שסיקרה בצמצום את ההפגנות הרעשניות נגד ברוני הגז, נתנה את ידה לשלל כתבות תדמית מטעם יחצ"ניהם בחודשים שלאחר מכן.

השופטים דחו את הדיון. עברו להרכב מורחב. נתנו את ההרגשה שהם לוקחים את זה ברצינות. אבל הדיון היה תפל, מתסכל, שטחי ונמשך רק שעתיים. זו הייתה הצגה מתוזמרת היטב, התירוץ להחלטה ידועה מראש.

בראש ההרכב עמד הנשיא אשר גרוניס. אני תוהה מה היה עושה אהרן ברק. האם בשבתו על כס המשפט, בוטח ואירוני, היה מחזיר את ההכרעה בנושא אל מליאת הכנסת, זו שרוצה כל-כך להגביל את כוחו ולקצץ בסמכויותיו.

האם היה כותב פסק דין מנומק ונוקב על זכותו של הציבור לדעת ועל חובתם של נציגיו להקשיב לרחשי הלב - או שגם הוא היה ניגף בפני הטיעון הנבוב שחייבים להחליט עכשיו, בחופזה, תיכף ומיד, כי אחרת המדינה עלולה להפסיד כסף.

כי זאת יש לומר - המסר אולי לא חדר את קירותיו העבים של היכל המשפט, אבל הוא ניטע בלבבות. הציבור, מסתבר, דווקא הפנים.

סקר של ד"ר מינה צמח, שפורסם השבוע בערוץ הכנסת, הבהיר כי רוב גדול, לא פחות מ-74%, תומך בדעה שהנושא צריך היה לעבור לדיון בכנסת. 49% סברו כי המדינה צריכה להקטין משמעותית את ההיתרים ליצוא הגז הטבעי, ו-58% הביעו את דעתם הנחרצת נגד הפרטה. לדעתם, המדינה עצמה צריכה להפעיל פרויקטים הנוגעים לאוצרות הטבע שלה.

המסר עבר לציבור. הישראלים תומכים ללא סייג בתפיסה שהגז אינו משאב פרטי אלא שייך, קודם כל, להם. ושחייבים לחשוב היטב לפני שנותנים לייצא אותו. ושאפשר גם אפשר לשנות את חוק הנפט. הציבור לא מטומטם, אבל הוא ישלם. ובגדול.