לא מאמינים לאף אחד

הבחירה הכי מובהקת שנעשתה אתמול (ג') הייתה: אי-אמון. לא מאמינים שמישהו ישנה משהו. לא מאמינים ביכולת להשפיע (לכן אין כמעט פרצופים חדשים בפוליטיקה). לא מאמינים להבטחות המועמדים, גם לא למפלגות, לנבחרים חדשים או מוכרים. לא מאמינים למערכת אכיפת הצדק - משטרה, פרקליטות, בתי המשפט וגם בג"ץ, שטענו או העלו חשד מוכח לטענתם שהנבחר הזה וההוא מושחת ולוקח אתנן.

גם לא מאמינים לאפשרות שהאחרים נקיי-כפיים. "בין כה כולם אותו דבר", זו סיסמת הבחירות העממית שנשמעה אתמול. לא מאמינים לראש הממשלה שתמך במי שתמך, לא לוועדת הבחירות שפמפמה פרסום במיליוני שקלים, גם לא לנשיא ולשר הפנים שלא הפסיקו לשדל את הציבור לצאת לבחור. לא מאמינים לאף אחד. לא סומכים על אף אחד. ועם זאת, מה-זה נהנים כאן.

אם שופטי העליון התבטאו, רק בימים האחרונים ובמילים קשות, נגד כמה מהמועמדים - והם בכל זאת נבחרו, זה אומר אי-אמון גובר בצוותים של נשיא העליון אשר גרוניס, היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין ופרקליט המדינה משה לדור - יותר מאשר חשדנות ושאט-נפש משלומי לחיאני מבת-ים, יצחק רוכברגר מרמת-השרון ושמעון גפסו מנצרת עילית, שנבחרו שוב למרות אישומים קשים נגדם.

הציבור צובר משקעים ולא שוכח. העולם כולו ראה את לחיאני המנומנם, בחולצה כתומה, מוצא על-ידי המשטרה מביתו עם שחר, לעיני ילדיו המבוהלים וצלמים שהגיעו למקום "במקרה", ורק 4 שנים תמימות אחרי זה, ו"במקרה" חודש לפני הבחירות, הוגש כתב האישום. בעיני הציבור, העובדה הזאת הופכת את לחיאני למסוכן הרבה פחות מאשר מערכת האכיפה על שלוחותיה.

איפה צעירי רוטשילד?

לא מאמינים בכוחנו. סקר מסוף 2009 הראה כי 63% מהציבור סברו כי פוליטיקאים אינם נוטים להתחשב בדעת האזרחים. 18% סברו כי בכוחם להשפיע על מדיניות הממשלה.

המחאה החברתית של קיץ 2011 לא שינתה את זה - עובדה שאחוז ההצבעה בבחירות לכנסת שהתקיימו בתחילת שנת 2013 לא עלה באופן משמעותי, ועובדה שהצעירים שהתמקמו ברוטשילד ובכיכרות המדינה לא טרחו להשפיע בבחירות העירוניות אתמול.

31% בחירה בתל-אביב זו עובדה - גם אם יש מי שמתרץ את זה בתרדמת שרון חולדאי הפיל על תושביו, בכך שניצן הורוביץ לא מספיק פיגורה, או בכך שהחבר'ה לא קיבלו יום חופש.

לא מאמינים לאף אחד. לא מאמינים לשר האוצר ולאנשי משרדו שאומרים "אין כסף" - כי עובדה שיש המון המון כסף. מספיק להסתכל בדוח מבקר המדינה מהשבוע שעבר כדי להבין כמה באמת יש.

לא מאמינים לוועדת הכספים שהיא דנה ושוקלת לפני שהיא מצביעה. כי שם הרי קודם כל הכול פוליטי, וגם "לא הגיוני שהטומטום הזה למד את החומר".

לא מאמינים לשוק ההון, לכולו. לא לבנקים, לא למוסדיים, לא לחברות הציבוריות, לא לארגונים ובטח לא לבעלי השליטה או לפקידים הבכירים שיוצאים ובאים במצוותם. ומרוב שלא מאמינים מייבשים את הבורסה בתל-אביב. עדיף להוציא את הכסף לגויים, הם אולי לפחות מפחדים ממערכות האכיפה הפיננסית והפלילית שלהם.

אנחנו לא מאמינים לחקלאים שמספרים סיפורים על לחם צר ומים לחץ, לא לקבלנים שמחיר הדירות תלוי בעלות קרקע וייסורי הביורוקרטיה. לא מאמינים שלרופאים אכפת מהחולים וחושבים שרק הכסף מעניין אותם.

אנחנו בטוחים שבחברת החשמל, כמו בחברות הממשלתיות האחרות בעיקר הגדולות, צוחקים, אוכלים ואוספים כסף כל היום, כי הרי אין דין ואין דיין, וכל הפוליטיקאים העלובים האלה פוחדים מהם. לא מעריכים את המורים בבתי-הספר, לא מכבדים אותם בפני הילדים, "הם הרי בקושי עובדים חצי שנה ומקבלים משכורת במשך שנה שלמה".

דוח "ירידה באמון במוסדות" שפרסם בעשור הקודם המכון לדמוקרטיה, הראה צניחה כוללת ומתמשכת. בית המשפט העליון, שבפתיחת העשור הקודם זכה לאמון הרב ביותר, הידרדר במהלכו וצנח מ-84% תמיכה ב-2000 ל-52% בלבד בסוף 2009.

מאז זה ממשיך להידרדר: מדד שלטון החוק של אוניברסיטת חיפה לשנת 2013 מצא כי רק 36% מהמשיבים היהודים רוחשים אמון לבתי המשפט, לעומת 38% בשנה קודמת, ו-61% ב-2000. משטרת ישראל במסלול דעיכה דומה.

דוח המשרד לביטחון פנים שיצא בסוף 2012 מצא כי 40% מקרב הנשאלים ציינו כי המשטרה ממלאת את תפקידה באופן מוצלח או מוצלח מאוד, ואילו 60% קבעו - לא מוצלח. עם הירידה באמון הציבור במשטרה מוצאים גם ירידה מתמשכת בפניות לעזרת המשטרה, כי "בין כה לא יעזור".

העיקר שאנחנו מבסוטים

צניחה דרמטית רואים גם באמון בתקשורת, מ-57% אמינות ב-2000 ירדנו ל-34%. האמון בראש הממשלה ירד מ-60% בשנת 2000 ל-35% בסוף 2009. גם הכנסת נפלה - מ-51% בתחילת העשור ל-38% בסופו.

לא מאמינים. אולי בגלל האופי המתריס, המתחכם והחשדני של העם הזה. אולי בגלל שמערכות השלטון והשירות הציבורי התנפחו לבלונים מפלצתיים שמנים ומופקרים שאף אחד לא יוצא מהם (לזה דואגים ההסתדרות והאיגוד המקצועי), גם אם אין לו עבודה, גם אם הוא גנב, מטריד, בטלן או סתם לא מגיע לעבודה במשך שנים. אולי בגלל שכולם מחזיקים יועצי תקשורת, יחצנים ופרסומאים שנוני-לשון, ולכן הם נראים כולם כמו גבינה צהובה מחוררת או מעדן חלב עמוס ממתיקים מלאכותיים.

לא מאמינים אבל מבסוטים. מדד החיים הטובים יותר (Better life index) של ארגון OECD , נכון לסוף 2012, דירג את ישראל במקומות נמוכים בדיור, עבודה, חינוך, במקום עלוב במיוחד במעורבות אזרחית, אבל במקום גבוה בתוחלת החיים, ובדירוג גבוה במיוחד, מקום 8 בין המדינות, במדד האושר.

רק לפני שבועיים פרסמה הלשכה לסטטיסטיקה את "דוח פני החברה" האחרון, ולפיו למרות כל הצרות המוכחות 88% מהישראלים מרוצים מחייהם, לעומת 83% בשנת 2002.

אבל אנחנו הרי לא מאמינים לא לסקרים, לא לדירוגים ולא לדוחות.

 תוצאות לבחירות המקומיות