משם דבר, לשום דבר

מאז עלייתה של מכבי חיפה לגדולה בשנות השמונים, הפועל חיפה מנצחת דרבים בליגה פעמיים בעשור בלבד בממוצע. בעשור הנוכחי, שלא מזמן התחיל, בלי כסף גדול ויומרות כמו בעידן רובי שפירא, אבל עם בדיחות על ג'ריקנים, סנדביצ'ים וכביש 6 בניחוח יואב כץ - היא כבר הספיקה להגיע לנקודת הציון הזאת.

אם מכבי חיפה חוטפת תבוסה ביתית ממכבי ת"א העשירה, זה עוד איכשהו מתקבל על הדעת. כשהיא מצליחה להיות שק חבטות אפילו של הגמד הכי חלש בשכונה, כנראה שכבר לא מדובר על תופעות לוואי. ההפסד אתמול (א') הוא נקודת ציון נמוכה (הנמוכה ביותר מזה שנים ארוכות) אליה התרסק המועדון של יעקב שחר.

רבות נכתב כבר על כך שמכבי חיפה חייבת ניעור, מוכרחת לשנות תפישה, בעיקר בכל הקשור למדיניות הרכש שמסתפקת במועט, והשכר הנמוך שמשולם לשחקנים במועדון. על כך שמודל ה"שפיות" של יעקב שחר הפך ללא רלוונטי בעידן של מיטש גולדהאר. המשחק בסלוניקי ביום חמישי בליגה האירופית סיפק עוד דוגמה חיה לכך: שראנוב, בכיר המשתכרים בקבוצה (עם חוזה "פיקס" של 1.7 מיליון שקל ברוטו בשנה) מחרב במו ידיו את המשחק. כסף במועדוני כדורגל מגלם ברוב המקרים היררכיה, אבל שראנוב רחוק מלהיות כוכב, רחוק מלהיות מנהיג, והרבה יותר גרוע: גם רחוק מלהיות שוער שאפשר לסמוך עליו.

העונה הזאת ממחישה את גודל הברוך של המדיניות הכושלת: שמעון אבו-חצירא, חלוץ הרכש הבכיר של המועדון, חתם אחרי שאיתי שכטר, אליניב ברדה, עומר דמארי וטל בן חיים היו כנראה יקרים מדי בשביל הסטנדרטים של מכבי חיפה. בינתיים ברירת המחדל שנקראת אבו-חצירא הספיקה ל-2 שערים בלבד ב-15 הופעות בליגה ובאירופה. בדרבי אתמול הוא נכנס במחצית, וכרגיל החמיץ ברשלנות. במקרה של אבו-חצירא מדובר בפלופ שאפשר היה לצפות אותו מראש: הוא כבר בן 27, מעולם לא שיחק בקבוצה גדולה, ולמרות עונה טובה אשתקד בקרית שמונה, קשה בגיל כזה להפוך בין-לילה לחלוץ שיכול להוביל על הגב מועדון כמו מכבי חיפה.

מכבי חיפה תמיד היתה אי בכדורגל הישראלי, מקום שתמיד נלקחו בו ההחלטות המקצועיות הנכונות, כאלו שיש מאחוריהן חשיבה לוגית וסדורה לטווח ארוך. כרגע חיפה נראית כמו אי אבוד, מקום שההחלטות בו נלקחות מתוך גחמות רגעיות של בעל הבית או של המאמן. על קצה המזלג בלבד: שלומי אזולאי מקבל הודעה בקיץ שהוא לא בתוכניות, ובספטמבר פתאום חוזר לסגל; וויאם עמאשה מקבל שכר על מנת לשבת ביציע; אייל גולסה לא חותם על הארכת חוזה, לא בסגל, פתאום השיחות על חוזה מתקדמות והוא מוקפץ להרכב כמושיע; שובל גוזלן ואיסמעיל ריאן, שני כוכבים יוצאי דופן של קבוצת הנוער שזכתה בדאבל בעונה שעברה, לא נספרים ברוטציה; אין עומק בקישור ההתקפי, אבל סולליך המוכשר מושאל לבית"ר.

אריק בנאדו למד אתמול שאפילו שבע אליפויות ושני גביעים שלקח במכבי חיפה כשחקן לא מעניקים לו חסינות. ארבעה משחקי בית רצופים בלי כיבוש שער (אלקמאר, מכבי ת"א, ב"ש, הפועל חיפה) הצליחו להוציא חלק מהאוהדים מדעתם ולדרוש את ראשו. גורלו הציבורי של בנאדו לא יכול להיות טוב במקום שבו גם הסמל הגדול, ראובן עטר, גורש אחרי רבע עונה.

השאלה במקרה הזה היא לא עד מתי יפנה הקהל נגד המאמן והשחקנים, אלא לאור ההתברברויות החוזרות ונשנות שלו - מתי יתחיל גם הבוס הגדול לאבד את הקרדיט.