מדע פרובינציאלי

התסכול שפקד ישראלים רבים למשמע העובדה כי זוכי פרס נובל בכימיה השנה הם מדענים ישראליים לשעבר שנאלצו לעזוב את הארץ הוא ברור ומובן. לעומת זאת, הציניות שנשמעה נוכח הניסיון לנכס לעצמנו את הזוכים הייתה פחות מובנת.

אחרי הכל, גם אם הזוכים אינם מדענים ישראליים במלוא מובן המילה, הרי הם עדיין אזרחים ישראליים ולישראל יש חלק לא מבוטל בהכשרתם. יתרה מזאת, לזוכים יש זיקה עמוקה ואמיתית לישראל, בני משפחותיהם גרים כאן והם באים לכאן לעיתים תכופות ומקיימים קשרי עבודה עם האקדמיה הישראלית.

ציניות, כעס, תסכול - הם תגובות ישראליות מוכרות, אך עם כל ההבנה אין בהם כדי לפתור את הבעיה. ואכן, בעיית בריחת המוחות, שעלתה בעוצמה בעקבות הזכייה, היא אתגר משמעותי שעל ישראל להתמודד עמו. טוב שהבעיה צפה, אך כדי לקדם את הטיפול באתגר זה נדרשת חשיבה חדשה, רעננה ויצירתית.

ראשית, ועניין זה תקף לכל היורדים, מומלץ להפסיק לתקוף את אלה שעזבו את הארץ. כינוי אנשים אלה בשמות גנאי בוודאי לא תביא לקירובם, כשם שהבנה או הזדהות אוטומטית עם מניעיהם לא תסייע במניעת נטישה של אחרים.

שנית, מוטב להכיר בכך שהעולם השתנה דרמטית והפך לכפר קטן המושך אליו אנשי מקצוע מכל הארצות, ובכלל זה ישראלים לא מעטים שהופכים להיות אזרחי העולם. תהליך הגלובליזציה, שלא פסח על ישראל, הביא ליצירת משטר כלל עולמי של היצע וביקוש תעסוקתיים במנותק מארץ המוצא. מדענים ישראלים - כמו אמנים, בעלי מקצוע ייחודיים ועובדי תאגידים רב-לאומיים - נעים הלוך ושוב על פני הגלובוס.

שלישית, ישראל, עם כל הרצון הטוב, היא מדינה בעלת משאבים מוגבלים - כפי שאמר אחד הזוכים, פרופ' אריה ורשל - ואין ביכולתה לספק קביעות לכל מדען. היא גם מתקשה, ותמשיך להתקשות, להתחרות בתקציבים ובתנאי המחקר שיכולות מעצמות גלובליות להציע למדענים ישראלים. אגב, בעתיד יש להניח שנראה שגם סין תפתה מדענים ישראלים. יש גם להבין שהענקת קביעות במוסד אקדמי היא תהליך הכרוך גם בסוגיות אישיות. זו דרכו של עולם.

כל זה לא פוטר את הממשלה ממאמץ ארוך טווח, ממוקד ורציני לחזק את ההשכלה הגבוהה, תוך חיזוק מרכזי המצוינות שהוקמו לאחרונה, חיזוק הקשר בין האקדמיה לתעשייה והקלת התנאים ליצירת מו"פ תעשייתי. אבל יש להכיר בכך שתמיד נימצא במחסור תקציבי.

מעל הכל, יש להבין כי אנו חיים בעולם אחר, בתנאים אחרים ובאווירה אחרת. הניידות והחיפוש אחר תנאי שכר גבוהים יותר, אפשרויות תעסוקה טובות יותר וסיפוק אישי הם חלק מכללי המשחק החדשים. עם זאת, בהינתן הרצון שלא לאבד את הקשר למדענים שנאלצו לעזוב את הארץ (או כאלה שעזבו מרצונם), יש למצוא דרכים יעילות וחדשות על מנת לשמור על הזיקה בין מדענים בעלי שם לבין האקדמיה הישראלית.

זיקה טרנס-אטלנטית

דרך אחת היא לייצר מענקי מחקר משותפים וייעודיים לישראל ולמדינות בעולם, בעיקר ארה"ב, שבמסגרתם ישראל תממן חלק מהמחקר שבו יהיה שותף מדען ישראלי לשעבר. הרי הוא שם, מכיר את המערכות בשני הצדדים ומשום כך הוא יכול להיות שגריר של רצון טוב.

מחקרים משותפים למדענים ישראליים ולמדענים ישראליים לשעבר הוא מתכון שדרכו ניתן למנוע ניתוק ולייצר קהילה של סטודנטים ואנשי מחקר שייהנו מפירות המחקר המשותף. דרך נוספת היא ליצור מסגרות של קרנות דו-לאומיות משותפות ייעודיות, שעניינן מחקר דו-לאומי משותף למדענים בישראל ובעולם.

אמצעי נוסף הוא הגברת הביקורים ההדדיים. במקביל, יש ליצור רשת של סמינרים, כנסים וקונגרסים מקצועיים משותפים לישראלים ולישראלים לשעבר, ללא מחיצות, לשם החלפת דעות, הפרייה הדדית ושמירת הזיקה הישראלית.

לבסוף, יש לנסות ולפעול על מנת שהמדענים יבלו פרק זמן משמעותי בישראל. בעידן הגלובלי זו תופעה מוכרת שבה אנשים לא מעטים מבלים חלק מזמנם מחוץ למדינתם. התפיסה הבינארית, שלפיה אדם יכול להיות או ישראלי או יורד, איננה תקפה עוד.

מבלי לנטוש את המאמץ להחזיר לארץ כמה שיותר מדענים, יש לפעול במקביל בקרב אותם מדענים, שכבר השתקעו בחו"ל, על מנת לקרב אותם לאקדמיה הישראלית, שהייתה ביתם בעבר, ולנסות ליהנות לפחות מחלק מפרי מחקרם. גישה פרגמטית זו עדיפה על גישה אידיאולוגית המתנכרת למדענים, תורמת לריחוקם ואינה מביאה תועלת לאיש.

הכותבת היא שותפה-מנהלת בקבוצת לוצאטו העוסקת בפיתוח ומינוף קניין רוחני; פעילה חברתית; חברת מועצת היישוב עומר וחברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב