כך משלבים שחקני החאן גם דיבוב דמויות לילדים ביום

ניר רון

"בוא'נה, כל הילדות שלי גדלתי עליך"

"אני סופרמן הישראלי", אומר ניר רון, 49, שחקן תיאטרון החאן, שבמקביל מנהל קריירת דיבוב עשירה בת שני עשורים. מאיפה תכירו את קולו? מעבר לסופרמן הישראלי בסדרה המצוירת, רון הוא גם סמי הכבאי המהולל, ראלף ההורס ועוד.

- גם כבאי, גם גיבור על וגם מולייר. הלו"ז שלך בטח צפוף.

"כשעשיתי את סופרמן הייתי מגיע ל-14 שעות שבועיות באולפן. כשעשיתי את ראלף בסרט ראלף ההורס הגעתי לשישים שעות אולפן בחודש וחצי. זאת, למשל, נחשבת תקופה עמוסה. אבל כמות השעות שמדבבים סדרות חדשות בארץ ירדה. כבר לא משקיעים בסדרות חדשות אלא ממחזרים סדרות ישנות ככה שאתה בתנועה כל הזמן, זה משתנה".

- בכל מקרה, זה אף פעם לא על חשבון התיאטרון.

"לא, זה היתרון של הדיבובים - אין לזה מזג אוויר וזה לא תלוי בכלום, מתאמים מתי שנוח לשחקן בין החזרות בתיאטרון. מהבחינה הזאת, זה נוח לשחקן שעובד המון שעות בתיאטרון. זאת עבודה נוספת שמכניסה רווח, לפעמים יותר ולפעמים פחות".

- יותר או פחות?

"התשלום על דיבובים מאוד ירד בעשרים השנים שאני עושה את זה. השכר נשחק בצורה דרמטית. לא האולפנים אשמים בזה, אלא גופי השידור למיניהם, שפשוט לא משלמים מספיק כסף וכולם צריכים להתחלק בעוגה: האולפנים, הטכנאים, הבמאים והשחקנים".

- היית מוותר על הדיבוב אם היית יכול להרשות לעצמך כלכלית?

"הייתי מוותר על כל דבר שאני עושה שהוא לא תיאטרון אם רק הייתי מקבל משכורת מספקת בחאן. המשכורות בתיאטרון אמנם לא נשחקו, אבל הן אף פעם לא היו גבוהות ביחס להיקף העבודה. הדיבוב זאת תוספת שלמרות שלפעמים היא לא גבוהה, צריך אותה".

- אם לא כסף גדול, אז לפחות סיפוק מקצועי? לסמי הכבאי יש הרבה מעריצים.

"אני מדובב את סמי הכבאי שפונה לאוכלוסייה מאוד צעירה וגם ההורים מכירים אותו. הרבה פעמים הורים מבקשים ממני לדבר עם הילדים כשהם מבינים שזה אני. אבל ילדים בני ארבע מסתכלים עליך כמו על עב"מ. אומרים לי 'אתה לא סמי, אתה בכלל לא דומה לו, מה פתאום'. אני חושב שזה די מכה בשביל הילדים, הם נבהלים מזה. מה שכן, כשאני נפגש עם בני נוער או אחרי צבא שמזהים את הקול שלי הם אומרים 'רגע, אתה... אתה...', נתקעים ואז מבקשים 'תדבר רגע, אתה... בוא'נה, כל הילדות שלי גדלתי עליך".

- קצת שונה מהאלמוניות של שחקני התיאטרון ברחוב.

"נכון שפחות מזהים אותי מהצגות, למרות שהקהל של החאן מכיר אותי הרבה שנים והולך איתי מתפקיד לתפקיד. מה גם שהרבה פעמים על הבמה אתה נראה קצת אחרת כי אתה עם פאה ובסוף ההצגה אתה מוריד את הבגדים ומתערבב עם הרחוב. גם בדיבוב, אתה יושב באולפן ואחרי זה יוצא לרחוב. אז נכון שיש את הקול שמזהה אותך, אבל מי שיעמוד מולי לא ידע שעשיתי את סמי הכבאי לעולם".

- אתה עסוק גם באיכות התכנים שאתה מדבב?

"הייתה תקופה לפני מספר שנים שהיה גל של סדרות שהביאו מיפן וסין עם המון אלימות, שיטפון של איכות מחורבנת. השתתפתי בכמה סדרות כאלה וכל הזמן היו צרחות. צרחתי כמו מטורף באולפנים, זה הרג אותי קולית. אבל התחילו לשים לב לזה ויש גם סדרות מקסימות ועדינות".

יהויכין פרידלנדר

"הלב של העניין זה המשחק"

משנות ה-80 מדבב יהויכן פרידלנדר, 57, שחקן תיאטרון החאן, דמויות רבות. עניין מוכר בתיאטרון הוא שבמהלך הצגות בפני בני נוער, כאשר ייכנס פרידלנדר לבמה יתחילו ההתלחשויות בקהל. "זה ההוא מצבי הנינג'ה", יגידו התלמידים אחד לשני. "לא, הוא מהסדרה ארתור".

- נעים מאוד, "רב מגף" מנעלולי פלא.

"כל אחד אומר מאיזו סדרה הוא זוכר אותי, עכשיו אני יודע בת כמה את".

מפתיע לשמוע מפרידלנדר איך לאורך כל קריירת הדיבוב העשירה שלו עד כה הוא כמעט ולא דיבב סדרות ישראליות מקוריות. "בניגוד לארצות שבהם מייצרים את הסרטים", הוא אומר, "אנחנו רק פוסעים בשבילים ששחקנים אחרים עשו לנו".

- כמו שדיבבת את דמותו של הלורד פרקוואד, אויבו של שרק שגילם במקור גון לית'גאו.

"לית'גאו נתן שם קונצרט. שמעתי את זה ואמרתי לעצמי שאני חייב להיכנס לנעליים שלו. זה אתגר משחקי בכל קנה מידה".

- איך התגלגלת לדיבוב?

"הראשון שנתן לי תפקיד דיבוב היה יוני חן וברגע שאתה מתחיל אצל אחד, מתגלגלים לאחרים. בעבר היו הרבה יותר אולפנים וגם שילמו יותר טוב. ההכנסה עצמה, באופן מדהים, הייתה יכולה להגיע להכנסה לא פחותה מהתיאטרון ולפעמים אפילו יותר. אבל לפני 15 שנה דברים השתנו. היום אני מדבב הרבה פחות והתמורה קטנה יותר, אבל עדיין אני נהנה - זה כסף קטן וכיף גדול".

- לא רק הסכומים השתנו אלא גם הטכנולוגיה.

"פעם היו שולחים לנו קלטות כדי להתכונן בבית לתפקיד, היום זה כבר נעשה באולפן. אתה שומע את הדיבוב המקורי ובאותו הרגע מנסה לקפוץ פנימה, אין ממש חזרות ואתה גם לא פוגש את השחקנים האחרים. כל הפלטפורמה הטכנית השתנתה. פעם היית צריך לפתוח את הפה ולסגור ביחד עם הדמות ואז היו גוזרים ומדביקים על סרטים. היום הכול אלקטרוני. לא צריך להיות מודאג אם איחרת במילה, מיד מזיזים את הקול או מורידים ומעלים. הכול בידי המחשב ואתה כלי קטן".

- נשמע מאוד רחוק מהעבודה החיה בתיאטרון.

"נכון, אבל עדיין הלב של העניין זה המשחק. אנשים צעירים שנורא רוצים להיכנס לדיבוב שואלים אותי איך אפשר לעשות את זה. אני עונה להם שזה אפשרי, אבל קודם כול צריכה להיות להם יכולת משחק, מפני שלדבב זה לא רק להמציא צבע של קול אלא במהותו זה משחק לכל דבר, גם בדיבוב הדמות צריכה להיות משכנעת".

גלעד קלטר

"ממש לא חלטורה"

"החיים שלי הם לא סדרת דיבוב מצוירת", מתעקש גלעד קלטר, 37, שחקן תיאטרון גשר, בזמן שהוא עומד על גג הבניין ורעש המולה מסביבו. "מצד אחד בונים כאן בניין ומצד שני יש משאית זבל רועשת", הוא מסביר לטלפון. "אני כאן כי אני מחכה לאיש הדובים".

- אתה עומד על הגג ומחכה לאיש הדובים?

"איש הדודים, לא איש הדובים".

- אה, אבל אתה אופטימוס פריים מהרובוטריקים, אתה יכול לסדר את הדוד לבד. שנה לו את הצורה.

"לדבב את אופטימוס פריים זאת באמת הייתה הגשמת חלום. בתור ילד כל מה שרציתי זה להיות אופטימוס פריים. אם לא הוא, איפה כולנו היינו?", צוחק, "הוא והחבר'ה הצילו את העולם כמה פעמים. זה באמת לדבב מיתוס".

ואכן, כשקלטר לא עומד על הגג או על במת תיאטרון גשר, הוא מדבב עסוק מאוד זה למעלה מעשור. מאיפה הקול שלו יהיה מוכר לכם ולילדיכם? נסו את בוב ספוג, רובוטריקים, פוקימון, הדרדסים ועוד, וישנו גם השועל "חטפני" מהסדרה הפופולרית דורה. "בסופו של דבר, כל בן אדם מכיר את חטפני, או מילדותו או כהורה".

- עד כמה שונה ההתכוננות לתפקיד חטפני לעומת תפקיד בגשר?

"הכנה לתפקיד בתיאטרון זה משהו הרבה יותר רציני, למרות שבציבור מכירים אותי כחטפני הרבה יותר מאשר הדמויות שאני עושה בגשר".

- מבקשים מחטפני חתימות?

"בהחלט, זה כבוד גדול לעשות דמויות מצוירות שנכנסות לכל בית. בדרך כלל מה שמבקשים ממני זה להגיד משהו בקול של הדמות שעשיתי, בערך אלף פעמים ביום".

- ואתה נותן את זה לקהל?

"לפעמים כן. 'שני צורה וצאי לדרך'".

- תודה! עד כמה לדיבוב יש משקל בחיים המקצועיים שלך, כשחקן?

"יש לדיבוב משקל מאוד גדול בחיים שלי. מבחינה מקצועית החיים שלי מתחלקים בין התיאטרון לדיבוב ואני מתייחס לדיבוב באותה רצינות כמו שאני מתייחס לתיאטרון. מן הסתם, בתיאטרון החיפוש והעומקים הרבה יותר משמעותיים מאשר בדיבוב, ששם זה הרבה יותר מהיר. אני גם נחשב למדבב מהיר, אז ההספק שלי די גבוה".

- זה חלק קבוע מלוח הזמנים השבועי שלך?

"לשמחתי הרבה כן. רמת הדיבוב בארץ מאוד גבוהה. לא פעם אני שומע שהדיבוב בעברית עולה על המקור באנגלית. יש שחקנים מאוד מוכשרים בארץ".

- וזה גם מקור הכנסה נוסף.

"זאת השלמת הכנסה מכובדת, משהו שאני נשען עליו וחלק משמעותי בשכר שלי. לשמחתי הרבה יוצא לי להשתכר משני דברים שאני מאוד אוהב. יש אנשים שקוראים לכל מה שלא קשור לתיאטרון חלטורה, אבל עבורי זאת ממש לא חלטורה. זאת עוד התעסקות במקצוע על כל פניו וצדדיו".

- יש טאלנטים בדיבוב שמשלמים להם יותר?

"הרבה פעמים בסרטים מצוירים חברות ההפצה לוקחות שמות של טאלנטים וכוכבי טלוויזיה, שמדבבים את הדמות הראשית בשביל השם ואז הם מקבלים שכר יותר גבוה, אבל בקרב המדבבים בסדרות מצוירות השכר אחיד".

אגב, לאחרונה גם בנו של קלטר, רום, עושה את צעדיו הראשונים בעולם הדיבוב. "הוא בן עשר וחצי ונורא רצה להתנסות בזה. הכנסתי אותו לדיבוב ומסתבר שהוא מאוד מוצלח. אפילו עשינו כבר סדרות ביחד שבהן אני מדבב את האבא והוא את הבן. זה היה מאוד נחמד".

נטע שפיגלמן

"בשבילי זאת השתעשעות נטו"

מעניין מה היה חושב חנוך לוין על דמותה של אדלה פרייס מהסדרה סמי הכבאי או על דמותה של ג'קי מסדרת הילדים קיק, שאותן מדבבת שחקנית תיאטרון גשר, נטע שפיגלמן, 30. בשנת 2007 זכתה שפיגלמן בפרס האקדמיה לתיאטרון כשחקנית המבטיחה על משחקה במחזה יאקיש ופופצ'ה שכתב לוין. "ג'קי זאת דמות מהממת של מעריצה מטורפת וקיצונית. אני אוהבת אותה וגם את אדלה", היא אומרת.

- חשבת שתעסקי בדיבוב כשעלית אז לבמה וקטפת את הפרס היוקרתי?

צוחקת. "דיבוב זה משהו שאני לא לגמרי תופסת כחלק מקריירת המשחק שלי למרות שזה דורש כישורי משחק גבוהים. בשבילי זאת השתעשעות נטו בגלל שהפרנסה שלי לא תלויה בזה. זה כיף לדובב: לשמוע את הדיבוב המקורי, להגיע למסקנה על הדמות, למצוא את החיבור לדמות ולהמציא משהו חדש. ויש גם את המפגש מול ילדים. חברים שלי אומרים לילדים שלהם 'בוא תכיר, זאת אדלה פרייס'".

- איך הם מגיבים?

"ילדים קטנים לא מבינים את הקשר בין הבחורה שעומדת מולם ובין הדמות מסמי הכבאי, שזאת סדרה מאוד מצליחה. יש להם קצר במוח: 'מה זאת אומרת? את לא אדלה פרייס, אני יודע איך היא נראית'. ככה שבטלפון זה עובד יותר טוב ולפעמים אני מסתתרת מאחורי דלת. הרי אני אף אחת מבחינתם, זה נראה להם כמו בדיחה".

- זה לא מתסכל קצת שאת מוכרת בכל בית, אבל בעצם בכלל לא?

"זה משהו שאני כבר מכירה, זה לא מתסכל אותי. גם בתיאטרון זה ככה, ביאקיש ופופצ'ה אני משחקת דמות לגמרי מכוסה עם אף של ליצן, וגם שם אף אחד לא מזהה אותי אחר כך. אנשים אחרי הצגה מרכלים עליי כשהם עומדים לידי. זה נותן הרבה חופש, אני יודעת מה אני מרוויחה מזה ולא סופרת את ההפסדים".

- איך התגלגלת לדיבוב?

"לפני שלוש שנים הגעתי לזה דרך במאי של סדרות שהכרתי. הוא קרא לי לאודישן ועשינו מבחן קול וככה התחלתי. עברתי מסדרה לסדרה. זה משהו שהרבה שחקנים עושים. זה גם נורא כיף וגם כאילו עוד הכנסה".

- כאילו עוד הכנסה?

"עם השנים השכר הולך ויורד בצורה משמעותית. ערוצים מורידים את המחיר עבור קניית סדרה, אז נאלצים למכור סדרות במחיר נמוך. מעבירים הלאה את הקיצוץ עד שזה מגיע למדבב".

- איך נקבע התשלום עבור הדיבוב?

"בסדרות מקבלים תשלום לפי רפליקה, לפי שורה".

- עד כמה הטכניקה מורכבת?

"אי אפשר לשבת ולדבב עשר שעות ביום אלא גג שעתיים. הקול נשחק וזאת עבודה קשה לשבת מול מסך. זה דורש רמת ריכוז גבוהה וגם יש גבול כמה פרקים אפשר לעשות באותו שבוע".

- עד כמה עבודת הדיבוב שונה מהעבודה בתיאטרון?

"מאוד שונה. יש כמובן דמיון כי זה משחק, אבל בתיאטרון אתה עובד על תפקיד במשך שלושה חודשים, ואילו בדיבוב אתה מקבל מוצר גמור שמישהו אחר החליט החלטות לגביו. מעבר לזה שזה תהליך הרבה יותר מהיר, זאת גם עבודה הרבה יותר אימפולסיבית ואינטואיטיבית. אתה משתמש בכל הכלים שיש לך כשחקן, כי לפעמים אתה פוגש בחומרים לראשונה באולפן, כך שזה כמעט אימפרוביזציה. ואילו בתיאטרון אתה נדרש לחקירה. זה קצת מחוץ לקריירה מבחינתי, מקום של כיף".

- כל מה שמחוץ לתיאטרון הוא מחוץ לקריירה בעצם?

"הרבה מהזמן שלי מוקדש לתיאטרון, אבל אני חייבת להודות שאני כבר לא במקום הזה של 'רק תיאטרון' ואני עושה גם דברים אחרים. זה אמנם היה חלום ילדות והגעתי למקום שלא העזתי לחלום עליו, להגיע לגשר, ואני נורא שמחה להיות בו. כל אחד מהדברים האחרים שאני עושה, אם זה לשחק על במה או על מסך קולנוע או מאחורי דמות מצוירת או על במת פרינג' אלה כמעט מקצועות נפרדים עבורי. נכון שלכולם יש אותו גרעין, אבל בדיבוב אתה מתחבא מאחורי מסיכה מסיבית של דמות שיש לה חיים ותנועה - אתה בסך הכול רק אלמנט שחי בתוכה".

אריה צ'רנר

"משתדל להפוך את הדמות לשלי"

לאריה צ'רנר, 56, שחקן תיאטרון החאן, ולשחקן בראד גארט, המזוהה מתפקיד האח של ריימונד בסדרה "כולם אוהבים את ריימונד" יש קריירות דיבוב מקבילות: "אנחנו נפגשים לא מעט", מספר צ'רנר ומדגים למשל בתפקיד השף גוסטו בסרט רטטוי שבו חלקו את התפקיד. "יש לנו גוון קול דומה, אנחנו עושים את כל מגוון הכושים כי יש להם קול עמוק או את תפקיד המאהבים. אני עוקב אחריו בקריירה שלו, משתדל לתת את הכבוד למקור, אבל יחד עם זאת, משתדל להפוך את הדמות לשלי".

צ'רנר הוא שחקן פעיל בשלוש זירות: התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה והדיבוב. אולם שלא כמו רבים משחקני הדיבוב, צ'רנר עוסק בדיבוב סרטים בלבד ולא בסדרות. "לרוב זאת בחירה של במאי שאוהב לשמור לעצמו את הקולות ולא מוותר עליהם, בדומה למנהל תיאטרון ששומר על השחקנים שלו. אנחנו קבוצה של לא מעט שחקנים כמו אלי גורנשטיין, למשל, שעושים דיבוב רק בסרטים".

- זה מתבטא גם בשכר גבוה יותר ששמור למסך הגדול?

"לא בהכרח, שחקן שמדבב סדרות מרוויח תמלוגים בסוף שנה באזור 15 אלף שקל ואילו אני עושה 3,000 שקל מהתמלוגים. בסדרות מן הסתם משלמים פחות כסף לרפליקה, אבל יש הרבה יותר רפליקות שנכנסות. אלה מיומנויות אחרות".

- ואם כבר מיומנויות, עד כמה מיומנות הדיבוב שונה מהתיאטרון ומהקולנוע?

"אלה שלושה סוגים שונים של משחק. בדיבוב יש קסם אחר: אתה יושב בתוך אולפן, די בודד, מולך יושב במאי. אתה מקבל דמות מצוירת ומכניס את הנפח שלך לדמות. מהדבר הטכני הזה נוצרת דמות כמעט בצלמך, כמו ילד קטן שנולד, ולא משנה אם אתה משחק את הטוב או את הרע".

- אבל לבן שלך זה משנה.

"באחד הסרטים שיחקתי את הדמות של הרע ובסוף הסרט אני מת. כל הילדים בבית הקולנוע מחאו כפיים והבן שלי יושב לצדי, מסתכל עליי בעיני עגל. אמרתי לו 'לך על זה' והוא נכנס להיסטריה של מחיאות כפיים. שמחתי כי אפילו הבן שלי קיבל את הדמות שלי כדמות הרע אפילו שזה הקול של אבא".

- בדיבוב אתה מת רק פעם אחת, באולפן, אבל בתיאטרון זה יכול לקרות מדי ערב.

"כל דמות מצוירת חיה את הרגע ומעבר לרגע הזה היא חיה לנצח, ואילו אותלו חי כל ערב מחדש בתיאטרון. אין מה להשוות, אלה שתי אמנויות שונות לחלוטין. גם אמנות הבמאי אחרת לגמרי ופועלת בנוסחאות אחרות ומכיוונים אחרים, ממחקר ומניסיון להגיע אל הדמות הכתובה. בדיבוב זה יותר פשוט וקל לזייף רגש. אני, כמובן, לא עושה את זה, אבל זה בסדר לעשות את זה. ואילו על הבמה לא הייתי מעז לזייף גם אם היה אפשר".

- אבל אתה עוסק בדיבוב לא רק בשביל הכסף.

"לפעמים יש לי חזרה ביום, הצגה בערב ודיבוב בלילה. אם זה היה רק מקור פרנסה ולא הייתי ממש אוהב, הייתי מעדיף שינה טובה על פני 500 שקלים".

- נכון לקבוע שבענף הדיבוב ישנם יותר שחקני תיאטרון משחקני קולנוע?

"נכון. כדי להחזיק סרט מצויר אתה צריך להיות אמין ומגוון הדמויות שלך צריך להיות רחב. שחקני תיאטרון הם שחקנים שבדרך כלל למדו בבית ספר למשחק ויש להם היכולות הללו. הרי גם אם אתה עובד כאח בבית חולים ויש לך סינר לבן, זה לא אומר שאתה יכול לעשות ניתוח לב פתוח".

- ובכל זאת, הדיבוב הפך למקצוע מבוקש.

"שחקנים רוצים את זה כי זה מקור הכנסה, אבל מעבר לכך אנשים פשוט רוצים להתנסות. עולם הטלוויזיה והקולנוע בארץ די סגור כי צריך הרבה פחות מכישרון כדי להיכנס אליו. יש שחקנים בישראל שלא עובדים ואם הם פונים לדיבוב הם מחזירים לעצמם חלק מהכבוד האבוד של המקצוע".

"השכר נשחק בין 25% ל-50%"

70 שחקני דיבוב מתאגדים תחת שח"ם ויוצאים למאבק: "אנחנו נמצאים בתחתית השרשרת"

לפני כחצי שנה התכנסו 70 שחקני דיבוב והחליטו להתאגד תחת שח"ם ולצאת למאבק. "אנחנו קודם כול רוצים להיאבק על השכר", מסבירה השחקנית אורנה כץ, אחת משבעת חברי הוועד של האיגוד הצעיר. "בעשור האחרון שכר המדבבים נשחק בין 25% ל-50%, זאת למרות שמתרבים הערוצים ויש כיום 11 ערוצי ילדים שמשדרים דיבובים לעומת שניים לפני עידן הכבלים. כל אחד מהם מעוניין לשלם פחות לאולפנים ונוצרת תחרות. כל אולפן מוריד קצת את המחיר עבוד הסדרה ואנחנו, המדבבים, נמצאים בתחתית השרשרת".

- וישנם גם יותר מדבבים בענף, שמוכנים לעבוד עבור הרבה פחות.

"אנשים נורא רוצים לדבב. זה חלום לא רק של כל שחקן אלא של אנשים שהם גם לא שחקנים, לכן צריך לאחד ולאגד את כולם שלא יסכימו לעשות עבודה במחיר מגוחך. זה תחום שבו עובדים אנשי מקצוע עם כישורים מיוחדים. לא כל שחקן הוא מדבב מוצלח".

מעבר לשכר, כץ מלינה גם על התנאים: "נכון שאנחנו עצמאים כמו הרבה עצמאים אחרים, אבל אין לנו החזרי נסיעות, לא על אוכל או שום דבר אחר. לפעמים זה כמעט לא משתלם לנו לבוא ועושים את זה רק בשביל להישאר בענף. המצב הזה לא יכול להימשך. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים ולא רוצים להתפשר על האיכות בגלל שהמחירים יורדים. זה משהו שחשוב לכל הציבור. כל הילדים גדלים על התכנים הללו".