טיול לסופ"ש: סיור גלריות בת"א - מסע בין צבעים וצורות

"אני מגדיר את עצמי כזונה, עושה עבודות בשביל אחרים. איך יכול אדם כמוני, שהוא גם זונה וגם אנכרוניסט לעשות משהו ולקבל יחס? אמנות זה כמו טיפול פסיכולוגי". כך מסביר הפסל סשה סרבר את עבודתו כשאנחנו ישובים בגלריה גורדון 2 בתל אביב ומביטים בעבודות שלו, פסלי ענק אפורים, עשויים קלקר, המדמים פרטי עתיקות ממוזיאון ברומא.

הדברים שאומר סרבר מול הפסלים שיצר קשים לשמיעה ולא בטוח שכל-כך מובנים, אבל כולם מקשיבים. יש תחושה שהסיטואציה הלא תועלתנית הזאת, שוטטות בין חדרים במרכז תל אביב, שכל מיני אנשים מציגים בהם את עולמם הפנימי, הוא משהו בעל ערך. בקבוצה שהתארגנה לסיור המיוחד היו כעשרה משתתפים וביקרנו בשתי גלריות.

"ללמוד להסתכל על אמנות זה תהליך", אומרת נטע גל-עצמון, אוצרת ומרצה לאמנות עכשווית, ומדריכה של קורסים כאלה, שבהם מבקרים בגלריות, נפגשים עם אמנים ומדברים על מה שהם מציגים. "אני בעצם מלמדת ז'רגון, מלמדת להתבונן, מכוונת אנשים לזהות את הטעם האישי שלהם ולחדד אותו. אני באמת מרגישה סוג של שליחות. בעיניי, אמנות מאפשרת לאנשים דרך חדשה להסתכל על העולם. מגיעים אליי אנשים שאין להם שום רקע, אבל יש להם סקרנות ופתיחות. זה תהליך, אני רואה איך לאט-לאט המשתתפים משנים את השפה שלהם, מפסיקים להיבהל או לכעוס כשנתקלים בדברים לא ברורים או שמעוררים אנטגוניזם, צוברים ביטחון בנוגע למבט או לטעם שלהם".

"איפה הרגשות שלך?", אני שואלת את סרבר ומביטה ביד ענקית, מפוסלת היטב, שאצבעה מצביעה כלפי מעלה, אבל משדרת קרירות. "הרגשות שלי מנותקים, אני ניתקתי את עצמי", הוא עונה וסימני השאלה נשארים באוויר.

סרבר סיים קולג' לאמנות בקישינב, עלה ארצה ועבד כפסל מבצע עבור אמנים אחרים בארץ ובחו"ל. הדקלים השרופים שלו מוכרים כמו גם בובת פינוקיו שרוף (עשוי קלקר) שראיתי כמה ימים אחרי הסיור בתערוכה של אגף הנוער במוזיאון ישראל. "פסל פינוקיו השרוף שלי", ממשיך סרבר, "הוא למעשה ניצול רגשי של הצופה. אני מאוד אוהב פיסול פיגורטיבי, לפסל דיוקן של אדם, אבל זה לא מתקבל כאמנות, אתה ישר מתויג כאנכרוניסט, כמישהו שרוצה להחזיר לחיים עולם שכבר איננו. לכן אני מחפש לקיים קשר עם הפיסול הקלאסי בצורה שלא תהיה אנכרוניסטית".

אישית, בכל מה שקשור לאמנות מודרנית אפשר לומר שהייתי בת מזל. עוד בסוף שנות ה-70 הכירה לנו מורה אהובה מושגים כמו אמנות מושגית, מיצג או אמנות הגוף, כך שכשאני נכנסת לגלריה אני לא מרגישה ניכור כמו, נגיד, בערב גאלה של פתיחת פסטיבל סרטים עם מפורסמים. יותר נוח לי בגלריה קטנה, צבועה לבן, שמהתקרה שלה תלויים פסלים מוזרים עשויים פח, פלסטיק, נייר והשד יודע מה עוד.

זאת שפה, וגל-עצמון מזמינה את המשתתפים בסיור אל העולם הזה בעדינות ובקצב המתאים. מה גם שהצפייה באמנות כיום כרוכה גם במודעות לכך שהעולם הזה שטוף באינטרסים, במוקדי כוח, באנשים כריזמטיים וכריזמטיים פחות, וכמובן בכסף. המון כסף. גל-עצמון מתייחסת לכל הנושאים האלה במהלך הסיורים שלה.

יש משהו מאוד אינטימי בכניסה לגלריה, דומה קצת לספר שמתייחדים איתו במיטה. אני והמחשבות והרגשות של האמן. אם אנחנו משדרים בתדרים דומים זה מרגש; אם לא, צריך להמשיך הלאה.

אחרי השיחה עם סרבר המשכנו כמה עשרות מטרים לגלריה גבעון, לתערוכה של הצייר משה קופפרמן, שעבר את מלחמת העולם השנייה במקומות שונים באירופה, היה ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות, ו"גילה לנו כמה גוונים של שואה יש בסגולים", כמו שאמר ידידי הפסל.

עלינו לקומה השנייה בגלריה, התיישבנו על הרצפה והסתכלנו על עבודות, שצוירו על קרטונים תעשייתיים גדולים, אולי אריזות של מכשירי חשמל. גל-עצמון סיפרה על קופפרמן, המשתתפים שאלו שאלות, הבטנו בקירות וניסינו להבין.

"האמנות היום היא לא פשוטה, לא מובנת מאליה", אומרת עפרה שפירא, המשתתפת בסיורים של גל-עצמון כבר שנה רביעית, "לפעמים היא לא מובנת בכלל. אמנות היא שפה, ואם אתה לא בקיא, אז זה סינית בשבילך. מכיוון שיש לי זמן וגם אמצעים, אז אני עושה בשביל עצמי, ולומדת".

קופפרמן, זוכה פרס ישראל, הוא דוגמה טובה לתסכול שיכול להיווצר אצל צופה שאינו מאומן בדבר הזה שמכנים שפת האמנות. במבט ראשון הציורים דומים מאוד זה לזה, ואפשר בהחלט לתהות למה אומרים עליו שצייר רק את השואה. בעיניי, הסתיו הוא זמן טוב להתבוננות. התיישבתי מול אחד הציורים, ותקעתי עיניים. אפורים-סגולים, קצוות של לבן ושחור, גדרות, פסים, כל אלה מובילים את המחשבות גם אל רגשות של בדידות, חוסר תוחלת, שמיים סגורים, אטימות ואלימות ממוסגרת. הכול שם ועוד, צריך רק קצת סבלנות. ואפשר גם להצטרף לסיורים.

סיורי גלריות עם נטע גל-עצמון: www.netagalazmon.com; טל' 052-2906504; או עם נועה רז-מלמד, טל' 054-4993742. המלצות לתערוכות נוספות: תערוכה שאצרה נטע גל-עצמון "קרנטינה - ארבעים ימי בידוד" בבית הנסן, לשעבר בית המצורעים בירושלים, בניין יפהפה ומבודד שנפתח בימים אלה מחדש כבית לעיצוב, למדיה ולטכנולוגיה. 24.10-24.12, טל' 02-5793702, רח' מרכוס, ירושלים.

דם המכבים - זיכרון ושכול באמנות ישראל במוזיאון הנגב: 18.10-18.1 רח' העצמאות 60 באר שבע. www.negev-museum.org.il.

תאיר שכנר-רוכמן

חגיגת מסיק

"בוקר של מסיק" במסגרת פסטיבל ימי הזית בגליל. מתאספים בכניסה לכפר ירכא, משם נוסעים לכרם של נאיף ומוסקים זיתים בשיטה המסורתית, יחד עם המשפחה והשכנים. מכינים יחד ארוחת בוקר ובסופה לוקחים את יבול המסיק לבית הבד המקומי, להפקה עצמית של שמן זית. 021 שקלים לפעילות של כארבע שעות, כולל ליטר שמן זית. שישי, שבת וימי חול 2-16.11, בהרשמה מראש בטל ' 055-8810727

www.galileat.com