משפחתי וחיות אחרות, פרק ב'

א.

והפעם: הסבים שלי. שניים היו לי, למזלי - חיים ויעקב. שניהם מתים כבר די הרבה זמן (או כמו שאומרים אצלנו במשפחה: עליהם השלום שיהיו בריאים), אבל לפני שמתו - חיו. ועוד איך חיו. מעודכם לא פגשתם שני טיפוסים שונים כל-כך זה מזה.

סבא חיים היה פועל, היה לו בית מלאכה קטן לשיש. כל חייו עבד בשיש עד שהפך קצת לשיש בעצמו. מהו שיש? אבן גיר רכה, שהחום והלחץ במעמקי כדור הארץ, כמו גם מיליוני שנים, הפכוה קשה כסלע. כך היה: גבר קשוח וחזק של מעט מילים ואפס בולשיט, ידיים מיובלות, מגוידות, מחורצות ומחוספסות. מסמר היה מתעקם אם היית מנסה לנעוץ אותו בכף ידו. ליטוף שלו היה משייף אותך.

וכמו הידיים - כך המבט. מבט אחד ממנו היה חותך אותך לחתיכות ושותל אותך באדמה. קלינט איסטווד - ברברה סטרייסנד לידו וצ'ארלס ברונסון - מיכל ינאי. אבל כששר זמירות שבת היה קולו דק וגבוה, מין זיופים חורקניים וחינניים, וניגוניו החסידיים מופת של א-טונליות. וכשרקד בשמחות משפחתיות אי אפשר היה להוריד ממנו את העיניים: הייתה זו מעין גרסה יהודית למלחמות השוורים כשהוא בתפקיד הפר.

איש נמוך היה, אבל דרישותיו גבוהות ותמיד שפט לחומרה - את המטבחים שהתקין כמו גם את הילדים שהוליד ואת הנכדים שהביאו לו. היה מודד אותך כרס"ר, מהתסרוקת ועד שרוך הנעל, מתלוש המשכורת ועד לחיי האהבה. לא רומז, לא הולך סחור-סחור, מה שרצה לדעת - שאל. לא הניחה התשובה את דעתו, היה שואל שוב, ושוב, עד שסבתא הייתה גוערת בו ביידיש שיפסיק. היחידה שהיה מקשיב לה. מיי מאן, היא הייתה קוראת לו. הגבר שלי.

זיכרון אחד ממנו, מורשת, אם תרצו: בחופשים הייתי הולך לעבוד איתו בבית המלאכה. היינו צריכים לסחוב פלטות שיש כבדות, כבדות מאוד, לפעמים שלוש או ארבע קומות. זה היה קשה, אבל הוא היה גוער בי: "אל תגרור רגליים! מה אתה גורר רגליים! גם אם קשה, לא גוררים רגליים". והאמת שזה אחד מהשיעורים החשובים שקיבלתי בחיי: גם אם קשה, לא גוררים רגליים. הלוואי שהייתי יכול לומר שתמיד אני פועל כך. וחוץ מזה, תמיד רציתי לומר שלפעמים דווקא כיף לגרור רגליים. לא תמיד צריך למהר, לא תמיד צריך לעבוד קשה. אבל זה לא היה הבן אדם לומר לו את זה, תאמינו לי.

הכי רצה שאעבוד בבנק או שאשאר בקבע ואף פעם לא בדיוק הבין מה בדיוק אני עושה ולמה זה טוב. כשבחרתי להיות לא דתי זה ממש לא היה מקובל עליו (היה אומר "חופשי", לא "חילוני", ואת המילה "חופשי" ביטא בזלזול מה) ואת אכזבתו מעולם לא הסתיר. לא הייתה זו מערכת היחסים הנוחה והקלילה ביותר שידעתי בימי חיי, נאמר זאת כך. הייתי נכדו הבכור. בדרכו אהב אותי, זה בטוח, ובדרכי אהבתי אותו בחזרה.

ב.

סבא יעקב, לעומתו (השמות, אגב, אמיתיים - השמות הבדויים שמורים במערכת), היה יהודי רך שברכים. כפות ידיו נוצות אווז ומבטו ליטוף קרן שמש אביבית. האיש הכי עדין, אוהב אדם, סבלני וטוב לב שהכרתי בימי חיי. אימא תרזה - פרדי קרוגר לידו ויוסף הצדיק - המן הרשע. היה מקדים ברכה לכל אדם. כשהייתי ילד והיינו הולכים בירושלים, שאת סמטאותיה הכיר כאת כף ידו, הייתי מתפלא וגאה איזה סבא פופולרי יש לי, את כולם הוא מכיר וכולם חבריו הטובים ביותר.

הוא היה אחד כזה שחוזר מבית הכנסת עם שני חיילים בודדים שפגש בדרך והזמין לארוחת שבת. מעולם לא שמעתי אותו מדבר סרה באדם אחר. יותר מכול הקפיד שלא להביא אדם אחר במבוכה, לא משנה אם קרוב או רחוק. וכך, בתחילת הארוחה, היה לפעמים שופך כאילו בכוונה יין על המפה, שאם מישהו אחר ישפוך, שלא יתבייש. פעם אחת כשקנה בקיוסק מיץ תפוחים וקיבל במקום זה בקבוק תרכיז, שתה את הכול עד הטיפה האחרונה רק כדי לא להביך את המוכר. כשבגרתי, תפס אותי פעם אחת נוסע בשבת ועשה כאילו שהוא לא רואה אותי.

היה דן כל אדם לכף זכות, שלא לדבר על ילדיו ונכדיו וניניו, אותם העריץ עד לבלי די. כל אחד מהם, והיו לו הרבה בלי עין הרע, היה הדבר הטוב ביותר שקרה בעולם פחות או יותר ולכל אחד ידע לתת את התחושה הזו. בעיניי לתת לבן שיחך את התחושה שהוא עומד במרכז העולם זו תכונה נהדרת. הלוואי שהייתה לי אותה. כשנולדתי - כך אמרו לי - עמד מעל מיטתי וקבע: זה פילוסוף. ואכן, תמיד נורא התעניין במה שהיה לי לומר ותמיד היה לו את כל הזמן שבעולם בשבילי.

הוא עבד בחברה הממשלתית למטבעות, מה שזיכה אותנו כילדים בסדרות המיוחדות שיצאו לקראת כל חג ומועד, אבל עד כמה שאני יכול להעיד או יודע, לא היה אכפת לו מזה כלל וכלל. העבודה לא הייתה מרכז עולמו או מפעל חייו וקריירה לא עניינה אותו כקליפת השום. במרכז העולם עמדה המשפחה. גם זה שיעור חשוב לחיים כי אחרי הכול, מה זה כבר משנה במה עבדת - חשוב הרבה יותר איך היית.

הוא היה בעל תפילה. בימים הנוראים הוא היה עובר לפני התיבה וזה היה עוצר נשימה לראות את המטמורפוזה שהייתה עוברת על האיש הזה כל פעם מחדש: מיהודי רגיל בסך הכול למין יצור רוחני, מלא קדושה והוד. אתה יכול להיות האתאיסט הכי גדול, אבל כשהוא היה מתפלל, היית ממש יכול להרגיש משהו. כילדים היינו הולכים לצדו לבית הכנסת, והוא עטוף בקיטל הלבן, ועומדים לידו כשהוא מתחזן, והוא נדמה בעינינו כקדוש, כענק מהאגדות. הוא ידע לבכות, הבן אדם, והיה לו על מה. ואם אחרי כל התפילות האלה אלוהים לא נענה לו, אז זו כנראה ההוכחה החותכת שאין שום דבר שם למעלה.

ג.

אני זוכר שפעם אחת דנו השניים סביב שולחן השבת על מהות הסבאות. ס. חיים טען שתפקידו לחנך; ס. יעקב טען שתפקידו לפנק. שניהם, מן הסתם, קצת צדקו. אבל זה לא מה שמשנה - העיקר ששניהם ביצעו כל אחד את תפקידו באמונה ועל הצד הטוב ביותר. את שניהם אני זוכר באהבה גדולה.

האם הייתי להם נכד טוב? לא יודע. כילד בטוח שכן, כנער יכול להיות, כבוגר אולי, אבל לקראת הסופים שלהם - והסופים אף פעם לא יפים - נראה לי שלא. אני פשוט לא יכול להיות בבתי חולים. פיזית. לא יכול. אני פשוט נעלם. סביר להניח שזה אומר שאני אחד הטיפוסים הנאלחים ביותר שיש, אבל זה מעבר לשליטתי ומעל לכוחותיי. אני פשוט לא עומד בזה. אז כן, ברור שעכשיו (כבר למעלה מעשור, מאז שמתו) אני מצטער לאללה על כל הפעמים שלא באתי, אבל מה זה כבר עוזר, הא? כל אחד יכול להצטער.

להצטער אחרי אי-מעשה זה הכי קל. קח את הצער שלך ודחוף אותו אתה יודע לאן. הסבים שלך נתנו לך הכול ואתה אפילו לבית חולים לא יכול לבוא. הם לימדו אותך לא לגרור רגליים, הם קראו לך פילוסוף, ואתה? תתבייש.

חוששני שגם לא הסבתי להם גאווה גדולה מי יודע מה או איזה קליימקס מפואר. הייתם צריכים לראות אותם מכרכרים סביב אחי כשזה סיים את קורס הקצינים - גאווה והתרגשות גדולות מאלה אין לתאר. אני הייתי סתם עוד נכד. מה גם שאת החשוב מכול לא הספקתי להעניק להם, נינים, וגם על זה חבל לי מאוד. יותר נכון: חבל לי שארבעת אלה, שני ילדיי ושני סביי, לא הספיקו להיפגש.

אני מצטער לאללה על כל הפעמים שלא באתי, אבל מה זה עוזר? כל אחד יכול להצטער אחרי אי-מעשה. זה הכי קל