יש דברים שאמורים לדעת כבר בילדות, אבל משום מה מגלים רק בבגרות. למשל כמה מכם יודעים שאחרי "סורה חושך" שרים "הלאה שחור", ולא על השחור; שלאות צ' קוראים צד"י ולא צדיק; שגיהוק הוא גרעפס, ולא שיהוק; ושאמברקס הוא מעצור יד באנגלית. כשעושים אחת מהטעויות הללו ומגלים את האמת כשאתם כבר אנשים בוגרים ונבונים, זו פדיחה. הפדיחה שלי היא שגיליתי בגיל מאוחר שהמכונית שלך בעצם משקפת את הסטטוס החברתי שלך.
במשך שנתיים התניידתי לעבודה באוטובוסים ובטרמפים. את הכסף שחסכתי על מכונית שילמתי בנזקים נפשיים - ריצות בוקר כפויות לתחנת האוטובוס; סמסים מתלקקים לבעלי מכוניות, ופיתויים בארוחות, דיסקים לאוטו ובייביסיטר לכלב. במשך שנתיים הרגשתי כאילו ענן שחור של דאגה מרחף מעליי חמש פעמים בשבוע, פעמיים ביום. אי לכך, רכשתי את השועל האפור, כנגד כל האזהרות וההיגיון, מגיסי.
השועל הוא סובארו DL, שנת 92'. הוא מביא אותי לעבודה ובחזרה, נדחס בגאון לחניות הצפופות של מרכז תל אביב, ופעיל רק בימות חול, למעט 3-4 שבתות בשנה. 5,000 שקל עלה לי השועל, כ-2,300 שקל אני משלמת עבור ביטוח חובה וצד ג', ופעם בשלושה שבועות לערך ממלאת מכל דלק בכ-250 שקל. כיוון שמדובר ברכב ישן, אני עושה טסט פעמיים בשנה, באגרה חצי שנתית של כ-500 שקל. זהו, בזה זה נגמר. כמה ישן, ככה פשוט.
מה הבעיה? בדיוק אותה פדיחה. כבר בנסיעה הראשונה בסובארו גיליתי שהתברגתי היטב למעמד התחתון ביותר בכביש. ברגע הפכתי לשפחה בבית הכלא שהוא הכביש המהיר, לקוף בארגון הפשע של דרכי האגרה. כשאני מאותתת כדי לעבור נתיב, נהגים מאיצים, ואפילו יורדים לשוליים - הכל רק לא להיתקע מאחורי הגרוטאה. גם מהמשטרה אני מקבלת יחס מיוחד. כבר כמה פעמים נצמדה אליי ניידת משטרה, כדי לראות מי נוהג בסובארו פשע. אבל העלבון הגדול מגיע דווקא מהקבצנים - הם לא מבקשים ממני כסף. ברמזור הם עוברים חלון-חלון ועליי פשוט מדלגים.
זה לא היופי, זה האופי
ובישראל כמו בישראל, לכל אחד יש מה להגיד על בחורה שנוסעת בגרוטאה. כשאני מגיעה לתחנת דלק או עוצרת ברמזור, ניגש אליי גבר וישאל: "מה בחורה כמוך עושה באוטו כזה?", וזו הגרסה העדינה. כמובן שב-100% מהפעמים הם גם מבקשים לבדוק את האוטו, להחליף שמן-מים ולספר לי על התקופה ההיא שסובארו פשע הייתה כל כך פופולרית, וגם להם או לאבא או לאח הייתה מכונית כזו.
לכל אחד יש מה לומר עליי ועל השועל האפור שלי, כמו אישה בהיריון שיום אחד הרחם שלה נהיה ציבורי, ולכל אחד מותר לגעת ולהגיד משהו. רק שבניגוד לאותה אישה בהריון שזוכה לברכות ומלאי חמסות, על הילד שלי צוחקים על כמה שהוא מכוער ומוזנח, ובטח גם טיפש גדול, ואחר כך מסתודדים ומרכלים על זה שנוזלת לו חננה מהאף. השיא היה כשעיסאווי, המוסכניק הנהדר שלי בכפר קאסם, התפלא לראות שאני שומרת את מסמכי המכונית אצלי בתיק, כי כבר גנבו ממני מכונית כזו פעם. "את חושבת שעדיין גונבים מכוניות כמו שלך?", הפטיר.
אני מרשה לעצמי להתייפייף ולהגיד שדווקא האופי, ולא היופי, קירב אותנו. מכונית ישנה זקוקה לטיפול מסור ותכוף, צריך לדעת מה מניע אותה (לחיצות על דוושת הגז לפני ההתנעה, בעוד האורות כבויים), ואיפה לגעת כדי לגרום לה לזוז (מתחילים בהילוך שני ולא מדליקים מזגן על כביש מהיר). רק אז היא תחלוק את הסודות שלה איתך (ביום בהיר בירידה היא יכולה להגיע אפילו ל-120 קמ"ש!) ותלווה אותך במסירות ונאמנות. כן, אלה בדיוק אותם הרגלים קטנים ומשונים שמבליטים את הייחוד של מי שמולך, וגורמים לך לאהוב אותו.
האל בנדי של הכביש
אז למה לא לקנות אוטו חדש בעצם? ובכן, בשביל הצרכים שלי אני לא חושבת שכדאי להשתעבד ל-600 שקל בחודש ל-3 שנים, גם אם אני ה"אל בנדי" של הכביש. וגם, זה נראה לי מטופש לקנות משהו שהערך שלו יורד בחצי ברגע שעוזבים את החנות.
אולי אני מדברת מתחתית הסולם, כל כך תחתית שאני כמעט מסתכלת על המצב מבחוץ, אבל קביעת מעמד חברתי על פי האוטו זה מטופש. לטעמי, מי שקונה רכב חדש ויודע שברגע שהוא יוצא מהסוכנות הוא מפסיד מחצית מכספו, עשה עסקה גרועה.
מה שאתם חושבים עכשיו הוא נכון - בשנייה אחליף את הסובארו ברכב של 150 אלף שקל, אפילו של 30 אלף שקל. לעומת זאת, את החוויה של נסיעה בגרוטאה ומה שהיא תרמה לי לא אחליף לעולם. בשנתיים האחרונות למדתי מה זה להרגיש רכב - לדעת מתי ללחוץ על הגז כדי לעזור לו לעבור הילוך ומתי עדיף להוריד את הרגל מהדוושה כי קשה לו; איך לבדוק ולמלא שמן-מים, ודרך הדלקת המזגן גם מתי כדאי לעשות את זה; ואיפה ממלאים שמן הילוכים ושבכלל יש דבר כזה.
חשוב לי לומר לכם, בעלי המכוניות ההגונות - גם לבעלי גרוטאות יש לב. אנחנו נוסעים הכי מהר שהמכונית שלנו יכולה, ולא כולנו נתקעים במסלול השמאלי. אני יודעת שזה לא הכי נעים לעין לראות קובייה מפח במקום צבע מטאלי מנצנץ, אבל גם אנחנו רוצים לנסוע בשקט ולחזור הביתה בבטחה.
בלוז לסובארו פשע
באחרונה נפלה בחלקי הזדמנות ורכשתי רכב חדש (חדש עבורי כמובן, מפרטי). ערב לפני שקיבלתי אותה נפרדתי מהשועל האפור בכאב לב, דאגתי למצוא לו רוכש אמין, ונשבעתי שאזכור אותו לעד ושבלב שלי תמיד אהיה סובארו פשע.
אבל מאז שעברתי לרכב החדש אני מרגישה מלכת הכביש - אף אחד לא נדחף לפניי, מאחוריי ומצדדיי, אני עוברת מנתיב לנתיב בקלות, ויש לי הרגשה שדברים טובים קורים לי כי נוצץ נמשך לנוצץ. שני קבצנים כבר ביקשו ממני כסף (לא נתתי, אני נוטרת טינה), ואני מגיעה לעבודה זוהרת. עוד בטרם עברו שלושה ימים מאז הפרידה הכואבת, אם מישהו היה שואל אותי, הייתי אומרת לו לקחת את השועל האפור, לפרק אותו לחתיכות ולזרוק אותו על אלטע זאכן. מה אני אגיד? אני טעיתי, אתם צדקתם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
