החובבן המשועמם

למספר ניכר של אמריקאים די נמאס. בשבוע הבא, בבחירות של רבע-קדנציה נשיאותית, 11 מחוזות של קולורדו (מתוך 64) עומדים להצביע לטובת פרישה מן המדינה השמינית בגודלה בארה"ב (גדולה פי 13 מישראל). זה לא יעזור להם. קולורדו לא תרשה להם לפרוש. למען האמת, אין הליך מסודר של פירוק מדינה בארה"ב. זה קרה בפעם האחרונה ב-861, כאשר מערב וירג*יניה סירבה ללכת בעקבות רוב וירג'יניה, ולפרוש מארה*ב בתחילת מלחמת האזרחים.

אל דאגה, מלחמת אזרחים אינה מפעפעת מתחת לקרקע, אבל תחושת הניכור בחלק של אמריקה עומדת בסימן עלייה. יש מי שעצם ההשתייכות לארה*ב נמאסה עליהם, כמו מיעוט קטן של טקסאנים, הרוצים לחדש את עצמאותה קצרת הימים של מדינתם, מן הרבע השני של המאה ה-19. אבל רוב הנרגנים הטריטוריאליים פשוט רוצים לתלוש את מחוזותיהם ממדינה גדולה, ולהקים בצידה מדינה קטנה ממנה. תנועות לא בלתי רציניות לטובת פרישה קיימות בצפון קליפורניה ובצפון מישיגן. על-פי דיווח מעניין ברשת הרדיו הציבורית של ארה"ב (NPR), הקריאה לפרוש עשויה להתפשט, אם גם לא לצאת אל הפועל.

ברוב המקרים, הפורשים בכוח דוחים את האופי הליברלי מדי של המדינה שאליה הם שייכים. הם נוטים להתגורר באזורים חקלאיים, או בערים קטנות, הרחק מן המרכזים המטרופוליטניים. הם הרבה יותר שמרנים מן העירונים, והם נוטים גם להיות הרבה יותר לבנים ונוצרים מהם.

בקולורדו, התלונה היא על "פרוזדור דנוור-בולדר". דנוור היא עיר הבירה של המדינה, בולדר היא העיר העשירה שלה, מפורסמת באתרי הסקי ובנדל"ן יקר. קולורדי אחד מתלונן באוזני NPR, שב"פרוזדור" הנ"ל מתגוררים בעיקר מהגרים של הזמן האחרון מקליפורניה. הוא ושכניו, לעומת זאת, הם קולורדים מימים ימימה, נתינים של מה שאמריקאים קוראים "המערב" (קליפורניה היא "החוף המערבי", בהחלט לא אותו הדבר).

הקולורדים הוותיקים אינם מכירים את קולורדו. לא עניין יוצא דופן בימינו. האנגלים הוותיקים אינם מכירים את אנגליה. השבוע, למשל, הם שמעו שהבורסה של לונדון עומדת להתקין "אינדקס אסלאמי" של חברות, שיראי שמים מן האגף ההוא יוכלו להשקיע בהן. הולנדים אינם מכירים את הולנד, ויוונים אינם מכירים את יוון. ודרום תל-אביבים אינם מכירים את דרום תל-אביב.

אבל באמריקה השאלה חדלה זה כבר להיות רק שאלה של דמוגרפיה. היא שאלה של תרבות פוליטית. קשה להיזכר אימתי הייתה באמריקה דרגה גדולה כזאת של ניכור פוליטי כמעט אצל מחצית האוכלוסייה. הרבה מאוד אמריקאים חושבים שממשלתם אינה שותפת לערכיהם.

הסקר האחרון של מכון גאלופ מן השבוע מראה שרק 42% מן האמריקאים סומכים את ידיהם על התנהלותו של הנשיא אובמה. 50% מעניקים לו ציון שלילי. זה היפוך מלא של אחוזי נובמבר 2012, כאשר חזר ונבחר לנשיא. אין זו כנראה לשון הגזמה להגיד שנשיאותו עומדת בסימן שקיעה.

המדליה על צווארו

השבועות האחרונים בחייו הפוליטיים היו איומים ונוראים בכל קנה מידה.

ללעג ולקלס היה ההישג התחיקתי הגדול ביותר שלו, הרפורמות של שירותי הבריאות, זו המדליה שהוא קיווה כי ההיסטוריונים יענדו על צווארו.

משברים פוליטיים מאיימים חדשות לבקרים על הפיננסים של ארה*ב, והנשיא מתקשה לנהל שיחת עבודה עם מתנגדיו בקונגרס.

יחסי ארה*ב עם בעלות בריתה באירופה ועם ידידותיה בדרום אמריקה ובאסיה מועמדים עכשיו במבחן חמור לרגל הגילויים הסנסציוניים על היקף הריגול האמריקאי.

ערב הסעודית, חוליה חיונית לחלוטין בכל אסטרטגיה מזרח תיכונית, מודיעה שרפיסות מנהיגותה של אמריקה נמאסה עליה.

שניים מארבעת העניינים האלה אינם משקפים רק קשיים טבעיים. הם משקפים דרגה של חוסר כישרון, אשר הביאה השבוע בעל טור ימני ב"וול סטריט ג'ורנל" לכתוב בלגלוג תחת הכותרת "הקלות הבלתי נסבלת של אובמה". במאמר אפשר לטעום לוויות-חן כמעט גזעניות, גם אם הכותב לא התכוון. קלות דעת ועצלות יוחסו לגברים שחורים עוד מתקופת העבדות.

בעל הרשימה, ברט סטיפנס, לשעבר העורך הראשי של ה"ג'רוזלם פוסט", מתאר שם את התמכרותו של הנשיא לגולף (לפחות 146 משחקים) לעומת חוסר העניין שלו בתדרוכי יועציו על ענייני חוץ וביטחון (מעלעל בדוא"ל על הבלקברי שלו, משתרע בכורסתו בעצלות, או לועס מסטיק).

"כל העולם מאזין לכל העולם"

בעצלות, או סתם בחוסר כישרון, אפשר לתלות את הצטדקותו שהוא לא ידע על היקף הציתותים לקנצלרית אנגלה מרקל, או לנשיאי צרפת, או לנשיאת ברזיל דילמה רוסף. כמעט עדיף להניח שהוא שיקר כאשר הכחיש, מפני שאם לא שיקר, קצת קשה להבין איך עניינים כאלה יכלו להיעלם מעיניו.

איתן הבר כתב השבוע ב"ידיעות אחרונות" על שערוריית ההאזנות. תחת הכותרת "האוזניים הגדולות של סבתא", הוא הודיע לקוראיו: *כמעט בכל העולם היום, כמעט כל היחסים הבילטרליים בין מדינות (ובתוך מדינות, אבל זה כבר נושא אחר) מבוססים על האזנות... כל העולם מאזין לכל העולם". הבר אפילו מציע למרקל לפטר את ראש שירותי המודיעין שלה, אם לא הקדים להזהיר אותה שהיא מואזנת, "ואולי מנהיגת גרמניה אינה יכולה לזרוק אותו מכל המדרגות, כיוון שהיא יודעת שגם הוא הקליט אותה?"

אין בררה אלא להתייחס ברצינות גמורה לחיוויים כאלה, כאשר המעיר היה עוזרו הבכיר של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ומכיר את מערכת הביטחון של ישראל לפני ולפנים. מה הוא אומר? שישראל מצותתת לידידיה? שהסוויטות במלון המלך דוד הן אולפנים של המוסד? אולי אפילו שלישראל היה פעם מרגל בפנטגון? (מצחיק מאוד). וכאשר הוא מוסיף בסוגריים שציתות לא חוקי מתרחש גם בתוך מדינות, "אבל זה כבר נושא אחר", האם הוא אומר ששירותי הביטחון מצותתים באופן לא חוקי לאזרחי ישראל? ממש כמו השטאזי במזרח גרמניה?

אילו כתב איש ממעמדו של הבר רשימה כזאת ב"ניו יורק טיימס", או ב"לה מונד", הייתה פורצת שערוריה לאומית. בארץ כנראה איש לאיש יקרוץ - ולא יביע אומר.

לעניין אובמה, הוא עכשיו מנסה לאסוף את השברים ביחסיו עם הידידים הקרובים ביותר של אמריקה. כל זה לא היה מתרחש אלמלא בגידתו של אדוארד סנודן, אבל אפילו שאלת העסקתו של סנודן יכולה להיזקף לחובת אובמה. הנשיא כמובן אינו נושא באחריות ישירה להליך הנפסד, שאיפשר העסקתו של איש עם רקע מעורר בעיות, אבל ברור למדי שהוא לא הצליח לחלץ את המערכת האמריקאית מקשי העורף ומחוסר הדמיון שהניבו את 11 בספטמבר 2001.

ואז השרת קרס

לאותה המחלקה אפשר לייחס את הכישלון הטכנולוגי המבהיל בהשקת רפורמות הבריאות. הן היו החשובות ביותר באמריקה באיזשהו עניין זה 45 שנה לפחות, אולי הגדולות ביותר מאז ומעולם בהיקפן ובעלותן. הם נועדו לפרוש מטריה רחבה כמעט על אוכלוסיית ארה*ב, באמצעות "מירכזות בריאות", שבהן יוכלו האזרחים לחפש ביטוח בריאות ללא תלות במעביד.

הן עוררו התנגדות מיידית, שהתרחבה והלכה, בגלל החשש שהן מגדילות את כוח האכיפה של הממשלה על אזרחיה, ומרחיבות את הביורוקרטיה שלה. הרפורמות אושרו, על חודם של כמה קולות, כאשר למפלגה הדמוקרטית היה רוב בשני בתי הקונגרס. בקשר ישיר עם הרפורמות, הדמוקרטים איבדו את שליטתם בבית הנבחרים, אם גם לא בסנאט, בבחירות אמצע הקדנציה של 2010. אף כי החוק אושר כדת וכדין, ובית המשפט העליון סירב לפסול אותו, ההתנגדות הטוטלית לחוק מוסיפה להזין את הימין האמריקאי. היא עמדה ביסוד המשבר שסגר את משרדי הממשלה הפדרלית בתחילת אוקטובר.

היוזמה עמדה להיכנס לתוקף בתחילת שנת הכספים האמריקאית, הנפתחת ב-1 באוקטובר. האזרחים הוזמנו לסור לאתר רשת, ולמלא טפסים. חצי מיליון עשו כן - והאתר קרס. מה אפשר להגיד על כישלון כזה, בארץ שהנחילה לעולם את עמק הסיליקון. זה הנשיא שעליו אמרו בתחילת כהונתו כי הוא הראשון של דור ההיי-טק, עם הבלקברי הנצחי, ואגב התגודדויותיו התקופתיות עם סטיב ג'ובס עליו השלום, עם מארק צוקרברג ועם שועי טכנולוגיה אחרים.

האם הנשיא אשם? מבקריו משוכנעים בזה, רובם בשמחה גלויה לאיד. במקום להפקיד אנשי מקצוע על הוצאת התוכנית אל הפועל, הוא הפקיד עליה יועצים פוליטיים. הם חזרו ודחו הזהרות מפני אסון ממשמש ובא. התעניינותם בפוליטיקה הייתה תמיד גדולה מהתעניינותם בביצוע.

רוח של התאבדות

זו אשמה שחוזרים ופוקדים על אובמה עצמו: שהוא התעניין בפוליטיקה של נשיאותו יותר מאשר בתוכנה. זה הסבר קל, כנראה קל מדי, לפרדוקס-לכאורה של בחירות 2012. אף על פי שרוב האמריקאים העניקו ציונים שליליים מאוד למדיניותו הכלכלית של הנשיא, הוא חזר ונבחר בגלל יכולתו להשתמש במשוואות של פוליטיקה ושל דמוגרפיה.

כל נשיא אמריקאי ב-80 השנה האחרונות לקה ב"קללת הקדנציה השנייה". גם הפופולריים ביותר - רוזוולט ורייגן - קרטעו מאסון לאסון. ניקסון התפטר, קלינטון הועמד למשפט הדחה, בוש הבן תואר כ*גרוע ביותר בתולדות ארה"ב". חלקם התאוששו לקראת סוף כהונתם, חלקם לא חזרו עוד למוטב. איפה יעמוד אובמה? קשה לדעת. פוליטית, הוא עדיין יכול להתעשת, הרבה בזכות חולשת הדעת של יריביו במפלגה הרפובליקאית, שלפעמים נדמה כי רוח של התאבדות תוקפת אותם. הם ישלמו כנראה מחיר בשבוע הבא, כאשר יפסידו פה ושם בבחירות מוגבלות של רבע-קדנציה נשיאותית. אבל התעשתות פוליטית לא תספיק. הרגלי עבודה יצטרכו להשתנות, כדי למחות את הרושם המכביד שחובבן משועמם מכוון עכשיו את אמריקה.

משוב של רבע-הקדנציה

ביום ג' הבא יהיו בארה"ב בחירות של רבע-קדנציה נשיאותית. הן יהיו מוגבלות מאוד מבחינה אזורית ודמוגרפית, אבל מסורתית, הבחירות האלה מעניקות הזדמנות לבוחרים לשחרר קיטור, והן רומזות על העתיד לבוא.

ב-1993 הן רמזו על הנפילה הממשמשת ובאה של הקונגרס בידי הרפובליקנים; ב-2006 הן רמזו על נפילתו הממשמשת ובאה בידי הדמוקרטים; ב-2009 הן היו הביטוי הראשון לשקיעת התמיכה בנשיא אובמה, ולניצחון הרפובליקאי בבית הנבחרים ב-2010.

במרכז הבחירות עומדת בחירת מושלים בשתי מדינות בחוף המזרחי של ארה"ב: וירג'יניה, סמוך לבירה וושינגטון, וניו ג'רזי, סמוך לניו יורק. וירג'יניה היא מדינה של "שבשבת רוח", שנטיותיה משקפות נטייה ארצית. היא תמכה באובמה ב-2008, אבל בחרה רפובליקאי למושל ב-2009, ברוב עצום. היא חזרה אל מחנה אובמה ב-2012. הסקרים מראים שדמוקרט ינצח בה בקלות ביום ג' הבא. לא סתם דמוקרט, אלא טרי מקוליף, יו"ר לשעבר של הנהלת המפלגה הדמוקרטית, נושא כליהם הנאמן של ביל והילארי קלינטון. זה יהיה טוב לאובמה - וטוב מאוד לגב' קלינטון, שהילה של כמעט ודאות שורה על תוכניותיה להתמודד על הנשיאות ב-2016.

ניו ג'רזי, לעומת זאת, היא מדינה דמוקרטית מאוד, המצביעה אפילו בעד דמוקרטים כושלים, והעניקה ניצחונות מוחצים לאובמה גם ב-2008, גם ב-2012. אבל, למרבה העניין, יש לה מושל רפובליקאי פופולרי מאוד, כריס כריסטי, וכל הסימנים מעידים שהוא יחזור וייבחר. מרגע בחירתו הוא יהפוך לטוען פוטנציאלי רב-כוח למועמדות מפלגתו לנשיאות.

יהיו ביום ג' גם בחירות לראשי ערים בשורה ארוכה של מקומות, אבל בניגוד לבחירות עירוניות במערב אירופה, ובמידה מסוימת בישראל, הן אינן נוטות לרמוז על תמונה ארצית.

החשובות ביותר יהיו בניו יורק, ששם מובטחת בחירתו ההיסטורית של ביל דה בלאסיו, העומד להיות ראש העיר השמאלי ביותר בתולדות העיר, אם לא באמריקה בכלל (ראו-נא את טורי במגזין G של "גלובס" היום, עמ' 8). הוא יהיה הדמוקרט הראשון בכהונה זה 20 שנה. בולטות אחרות יהיו בלוס אנג*לס ובבוסטון, שתי ערים הבוחרות מעשה שגרה מועמדים דמוקרטים.