דיוויד בואי מעריץ אותם: להקת הרוק ארקייד פייר

יש משהו נדיר בעצם היכולת של אלבום רוק לעורר בימינו כאלו התרגשות וציפייה. ויש משהו שכבר נדמה כלא טבעי בטבעיות שבה ארקייד פייר הצליחה להפוך ללהקה שמצופה ממנה להביא עבודה גדולה, משמעותית, כזו שתלמד אותנו משהו חדש על האדם ועל העולם. לפני שמונה שנים ושלושה אלבומים הגיחו ממונטריאול, קנדה, לתודעה העולמית באלבום בכורה שנקרא "לווייה", ולפני שנתיים זכו בגראמי על "אלבום השנה" עם השלישי שלהם, "הפרברים". בין לבין, הפכו לאחת הלהקות הטוענות לכתר הלהקה "הגדולה", "החשובה", "הטובה" בעולם. אלו הגדרות גמישות מאד, כמובן, שבכל מקרה מעידות שארקייד פייר, שמזמן זכתה לאהדת אמני-על כמו דיוויד בואי ויו 2 שעוד יוזכרו כאן, הפכה לסוג של קונסנזוס. מאות אלפי חסידיהם הקנאים ועוד כמה מיליוני אוהדים תופסים אותם כמי שבורכו במיזוג בין אינטלקטואליות וישירות, בין הנעת האגן להפעלת הראש, בין המנוני אצטדיונים לתכנים אינטימיים, בין פאתוס לכנות, בין מלודרמה לאיפוק.

בעשור שבו רדיוהד מחד הולכת ומשתבללת וקולדפליי מאידך מקצינה עצמה לתאגיד פופי משגשג, ארקייד פייר, לצד סיגור רוס האיסלנדים שבכל זאת משחקים בליגות כלכליות נמוכות יותר, מעמידים את הרוק האפי הכי מקורי של להקה בשנות ה-2,000. פוסט יו 2, פוסט רדיוהד, ואחרי שפריצת הרוק בראשית העשור שעבר נשענה יותר על להקות שהיללו את צדדיו היותר ארציים, מחוספסים ויצריים, ארקייד פייר עושה באצטדיוני העולם את מה שחשבנו שכבר נגמר: המופעים שלה בונים קתדרלות ללילה, שבהן מתכנסים עשרות אלפי מאזינים כדי להתפלל ביחד מ"תנ"ך הניאון" (כך נקרא אלבומם השני) שלהם.

רצון לאמירה

ועל רקע המעמד הכמעט משיחי הזה, ארקייד פייר החליטו שאחרי האלבום זוכה הגראמי ורב המכר ההוא, יוציאו דיסק כפול. אסופת שירים שאורך זמנם המוקלט עולה בדיוק בדקה אחת על זה של המרב שניתן לקידוד על דיסק בודד, 75 דקות. העניין הלכאורה פעוט או קטנוני הזה מלמד משהו על הרצון לאמירה, להצהרה. שאפתנות ויומרנות תמיד היו אצלם, רק שבעבר מרבית נקודות המבט של הגיבורים בשיריהם היו של אנשים בודדים, קטנים, מפוחדים. כאן, למרות סיפור מסגרת שנשען על הסיפור הטרגי והנפלא של אורפיאוס ויורידיקה (עטיפת האלבום היא הפסל באותו השם של אוגוסט רודן), החום, הבשר ודם והארציות היומיומית מאד חסרים.

"רפלקטור", כך ביארו יוצריו, הושפע גם מהמאמר "העת הנוכחית" של הפילוסוף הדני סרן קירקגור, שלדבריהם עדיין מאוד מדויק לימינו, וגם מביקור שערכו בהאיטי. בני הזוג מובילי ההרכב, ווין באטלר ורז'ין קאסאן, ביקרו שם לראשונה את משפחתה של קאסאן שמנגנת בשלל כלים ושרה, ונחשפו לתרבות ה"רארא" המקומית. בכמה שירים, כמו Flashbulb Eyes ו-Here Comes The Night Time אכן ניכרות השפעות קצביות וכליות חדשות אצלם. אבל עיקר האופי והזהות של הלהקה נובעים מהכסות הצלילית החדשה והאחרת שהביא להם ג'יימס מרפי. איש אל.סי.די סאונדסיסטם זכרה לברכה נשכר כדי להצטרף למפיקם הקבוע מארקוס דארבס, והפך למפיק המוביל כאן. מרפי מממש פה לשיא את אסתטיקות ה-pאנק-fאנק והדאנס-רוק שלו.

המבקר של הגארדיאן הבריטי כבר קרא בצדק למהלך הזה "אכטונג בייביזם", כלומר הדהוד למהפך הצורני-אסתטי שיו 2 עברה בראשית שנות ה-90. אלא שלארקייד פייר אין את הלחנים האדירים שהיו ליו טו לפני 22 שנה, ואין להם את בריאן אינו ודניאל לאנואה שהפיקו את ההוא. אינו הוא שם מפתח פה, ולא רק בגלל שארקייד פייר ומרפי הם תלמידיו, ולא רק בגלל שארקייד פייר שימשו כהרכב פותח במסע הופעות של יו טו, אלא בגלל עבודותיו של אינו עם דיוויד בואי. בואי, שהצהיר על הערצתו לארקייד פייר מאלבום הבכורה שלהם, עושה כאן קולות בשיר הנושא הפותח. וכל החיבור בין ארקייד פייר למרפי מצדיע לא רק ליו 2 של סוף שנות ה-80 וראשית ה-90, אלא להפקות המופת של אינו לבואי בסוף שנות ה-70.

ארקייד פייר כבר הושוו בעבר ליו 2 ולבואי ולטוקינג הדז ולברוס ספרינגסטין. כאן הם נשמעים כהכלאה מתמטית בין כל קלאסיקות הרוק של שנות ה70, 80, 90 ו-2000.

יצירת מופת או מפח נפש?

כל הדיון המורחב הזה שנדרש אודות המעטפת, הביצוע והכוונות, כמובן מלמד על האין יותר מאשר על היש. כנראה ש"רפלקטור" אינו המופע של שיא הרגש. לטעמי, הרצועה הכי טובה באלבום הגדול, השאפתני והמופק לעילא, היא "פורנו". והטקסט שלה בינוני, והלחן לא אדיר, אבל יש בה גרוב סקסי ותכנותי כלי הקשה לחלוטין ממכרים. וזה הכול, בעצם, שהצלחתי בינתיים לדלות אל חיי מהאלבום. אחרי שבוע האזנות אינטנסיביות תהיתי מדוע השירה הכה דחוסה ומלאת תשוקה שהייתה לבאטלר בעבר מותירה אותי קצת מנוכר, ולמה לא מצאתי במילים שום עוגנים שיקשרו אותן לליבי. אלו שאלות שדורשות זמן עיכול ומרחבי אוזניים ולב נדיבים יותר מאלו של הזמן התקשורתי הדוחק לעכל יצירה ולפלוט רשמים ומסקנות ממנה בתוך ימים בלבד. ייתכן שארקייד פייר איבדו הרבה נכסים בשל החתירה לרוחב היריעה ולכינון אמירה מונומנטלית. וייתכן שהנפח הוא שמסתיר ממני בינתיים את הפנינים. אבל בניגוד ללא מעט מבקרים אחרים, שאגב חלוקים האם מדובר ביצירת מופת או במפח נפש, אני סבור שהחיבור למרפי כמפיק עשה חסד עם הלהקה. אם הייתה לחבורה המחוננת הזו חולשה ברורה מראשית הדרך, היא הייתה טמונה בכך שהמוזיקה שלהם בעליל לא הייתה סקסית. ואף מפיק, מוכשר ככל שיהיה , לא יכול לקחת חבורה של צעירים נבונים, מוכשרים, רגישים מאד ויצירתיים, ולהפוך אותם לאמנים שהמוזיקה שלהם מחשמלת מינית. התשוקה של ארקייד פייר הייתה תמיד יותר למשמעות ופחות לחגיגת ומימוש היצריות. אבל מרפי לפחות מזיז אותם למחוזות שמאפשרים מנעד הבעה צלילי רחב יותר. כאמור, לא בטוח שהרוחב מפצה על המחסור בעומק.