הפואטיקה של הניהול

אם לשפוט לפי כמות התקשורת סביב לילך אשר טופילסקי השבוע, אפשר היה להניח שהיא עשתה כל מה שבחורה נורמלית שרוצה קצת פרסום הייתה עושה - הופכת מנכ"לית בנק. אבל טופילסקי הייתה מאוד אמביוולנטית לגבי הפרסומים עליה. למרות שזה נראה בדיוק הפוך, היא הסתייגה מהפסטיבל התקשורתי סביבה.

לפני שנתיים קיימתי איתה את הראיון היחיד שנתנה לתקשורת. כבר אז הייתה דמות מסקרנת מאוד, למרות שמחוץ לבנק הפועלים ספק אם ידעו מי היא. הזינוק המטאורי שלה עורר עניין. דמותה הלא נוסחתית אווררה הרבה קלישאות על בנקאים. היא הייתה דמות מתבקשת לשער, אבל מאוד ביקשה שלא לבלוט מדי, ולהשאיר רק ראיון בפנים. אני לא ששתי להסכים, זה היה די מנוגד לאינטרס העיתונאי והמקצועי שלי. אבל בדרכה היא ניהלה משא ומתן אלגנטי, מעורר כבוד. כיבדתי, בסופו של דבר, את הבקשה שלה. הדרך שבה הביאה אותי להיענות לה בוודאי אינה זרה לה.

אנליטית ככל שתהיה, היא עובדת דרך יצירת אמפתיה, סוחבת אותך לצד שלה. אי אפשר להתעלם מהרגישות לאחרים בגישה שלה לחיים. היא ניחנה בהבנת הפואטיקה של הניהול. עדינה, מבריקה, מעזה, עם נוכחות חזקה, קשוחה, אך נעדרת כוחניות. ועוד משהו: יש בה אלמנטים מופגנים של נשיות, שפעם מנהלות נהגו להחביא. ללקוחות יש חולשה אליה, גם למנהלים ולקולגות. וזה די נדיר לגלות קונצנזוס כזה ביחס למנהלת במקום עוצמתי, שמייצר לא מעט קונפליקטים.

כבר כשהייתה מנהלת החטיבה הקמעונאית הייתה מפוקסת ובטוחה בעצמה. היא ידעה לאן פניה מועדות. לא הייתה שאלה: למנכ"לות הבנק. זה היה ביטחון נטול יהירות, מונחה בהירות. נשמע לכם כמו חומר טוב למנהיגות? בדיסקונט לא חשבו אחרת.

החזון האישי שלה התגשם עוד יותר מוקדם מהצפוי, גם אם לא בבנק הפועלים. היא מימשה את שאיפת המנכ"לות, לא לפני שהמיסה את ראשי דיסקונט כמו שעשתה לסדרת המנכ"לים בבנק הפועלים שקידמו אותה בשנים האחרונות.

הפרסונה שלה לגמרי לא מימית, אין ספק שהיא לוקחת פניות מפתיעות. היא בכלל נווטת, יודעת לסמן את המטרה ולטוס אליה. אם המטרה היא נטרול מכשולים, היא מחסלת אותם באש ידידותית.

אחרי התרועות האדירות היא תנחת אל הקרקע המיובלת של הבנק המסובך. ואתם יכולים לנחש מה יקרה עכשיו: בדיוק, המציאות. המעבר לתפקיד החדש הוא כבר תמרון יבשתי שיש בו את כל הסיכונים של שדה קרב. מול הוועד המיליטנטי בדיסקונט, במקום שבו כל העניין של הכסף מתנהג הרבה יותר ברוטאלי, כבר ספגו אש שורה של מנהלים.

מעניין מה עבר לה בראש כשלקחה את התפקיד: "אז מה יש לנו פה? לקחת על עצמי לעשות סדר בבנק מול ועד נוקשה ובלגניסט, יחס הלימות הון הגרוע במערכת, היעדר צמיחה, ורווחיות הכי נמוכה? וואו, איפה נרשמים?".

על פי כלכלת שוק, האדם אמור לכלכל את כל צעדיו בחשבונית של רווח והפסד. אבל המודלים המתמטיים תמיד משאירים בחוץ את מה שהם לא יכולים לכמת: ניצול, ניכור, השפלה, עלבון. מי שמבין כמה משקל יש לכל אלה במשא ומתן, יודע לתפור עסקאות. אפשר לסמוך על טופילסקי שהאינטליגנציה הרגשית שלה תעשה עבודה. היא משתייכת לאנשי הדור השלישי של ניהול מו"מ, זה שיודע לעשות שימוש נכון ברגש. אמרתם להם 'לא'? מבחינתם זו רק התחלה של דיאלוג. אפילו החולשות שלהם הן כוח. הם משתפים אותך בסוד מצוקתם, גורמים לך להתגייס לטובתם, הופכים אותך שותף למשימה, כדי שאחר כך יוכלו להביא לך בקטנה במברג. הם גורמים לדברים לקרות.

תשכחו ממה שחשבתם על נשים. הן עלו על חליפות אקזקוטיביות ושונעו לעמוד בראש הנהלות הבנקים. מה אתם יודעים, כולן כבר שם. חוץ מ-99% מציבור הנשים שעוד לא טרח ללמוד כלכלה וראיית חשבון.

אל תדאגו, לא תצטרכו להפסיק לתנות את אפליית הנשים העובדות. היא עדיין שם, מכרסמת בתלושי השכר שלנו. היינו מיעוט כל כך מופלה לרעה. זאת אומרת, היינו רוב מופלה לרעה במשך כל כך הרבה שנים. ונשארנו.

גם אם המגה-בנקאיות שוות מיליונים, אפליית השכר, האפליה הגילית ואפליית הקידום בעבודה לא הלכו לשום מקום. אז לרקפת, לילך, סמדר וקרנית הסתדרו יפה הקוביות, מה זה אומר עלינו?

זה לא אומר ששאר הנשים לא עשויות ליהנות מהמצב החדש. הן דווקא כן. זה מסר חזק עבור המשק ועבור נשים. אפילו למנכ"ל גבר הכמעט יחיד שנשאר בבנקאות יש שתי נשים מעליו - שרי אריסון ואפרת פלד.

הנבראה אי פעם גלריה חזקה מזו של הנשים המחזיקות כיום בהגה הבנקים? הן שובר חוסר-השוויון ביחסים בין המינים. מה שלא עשו התביעה לאפליה מתקנת וחקיקה שוויונית, עשו כמה נשים הישגיות במיוחד שבחרו לברוח מהגטו הנשי, מהמנעד הצר של התפקידים המסורתיים שהועידו להן. הן הצליחו להפוך את הגברים למיעוט במערכת הבנקאית.

איזו דרך עשינו מסוף שנות ה-80. בנקאית אחת ניסתה אז להתקבל לתפקיד של מנהלת בחטיבה העסקית של בנק לאומי. ראש החטיבה הראה לה את הדלת החוצה: "נשים לא יכולות להיות מנהלות עסקים", הוא נזף בה, "זה לא מתאים. הן לא יכולות לנהל משא ומתן". חצי עשור מאוחר יותר, כשהצליחה להתברג לחטיבה, התלונן אחד הלקוחות, מנכ"ל חברת מזון, בפני הבוס שלה: "מה הבאת אישה, איך נספר בדיחות?".

היום היא מנהלת ישות פיננסית עצומה, עקפה אותו מזמן, והוא, שהדף אותה, כבר לא בטוח שיש לו מצב רוח לבדיחות.