המאכזבת

זו הייתה אהבה ממבט ראשון. היא הייתה דעתנית, רהוטה, ישרה, אמיצה, פמיניסטית, בעלת אג'נדה חברתית מנומקת. שמה הוא שלי יחימוביץ'.

8 שנים אחרי, חבולה ומצולקת, רגע לפני הפריימריז על ראשות מפלגת העבודה, מה נותר מההבטחה הגדולה? כנראה, לא הרבה. נדמה שבכל יום שעובר, האיפור נוזל, המייק-אפ מתפורר, ומתחת למסכה המחויכת של יו"רית מפלגת העבודה נחשפת פוליטיקאית שגרתית, אופורטוניסטית, על השטיקים והמניפולציות השקופות. חבל.

הקש האחרון היה ההסתבכות שלה בעניין עישון הסמים. האם עישנה? תלוי מתי שואלים. בדצמבר 2012, רגע לפני הבחירות, ענתה "לא". כעת, לקראת הפריימריז, נזכרה פתאום ש"כן". זו לא הפעם הראשונה שהזיכרון של יחימוביץ' כפוף לניסיון לזכות בעוד נתח מצביעים. ב-2011, שלוש שנים אחרי שתקפה את ח"כ דב חנין מחד"ש על מועמדותו לראשות עיריית ת"א, הזכיר לה גידי וייץ שב-96' היא עצמה הצביעה למפלגה אנטי-ציונית. יחימוביץ' אמרה "לא". המראיין התעקש שזו הייתה חד"ש. ויחימוביץ' הסבירה שזה היה בגלל תמר גוז'נסקי. וייץ המשיך ודייק שגם עזמי בשארה היה שם. התגובה? "האמת, אני לא זוכרת".

נוקמת ונוטרת

ב-2011 פורסם גם התחקיר על יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד אלון חסן. שלי, מצידה, חיבקה בהתלהבות את המונופולים. כעת, כשיו"ר ההסתדרות עופר עיני כבר אינו בעל-ברית, היא "נזכרה" בחסן ופתחה בהרעשה מסיבית, עם מילים בוטות כמו "שוחד" ו"תפוח רקוב". מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

כמי שנושאת את דגל המאבק בשחיתות, נוהגת יחימוביץ' לחלק ציונים לפוליטיקאים. אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן ואריה דרעי, "זכו" אצלה לגינוי ולהוקעה פומבית. אבל היושרה התכופפה מעט כשנאבקה בעמיר פרץ בסיבוב השני בפריימריז 2011, ולא בחלה בשירותיו של סאלח טריף, המורשע, כקבלן קולות במגזר הדרוזי.

השר פרץ הוא פצע של יחימוביץ'. מערכת היחסים הטעונה בין השניים הציגה שלי נוקמת ונוטרת ואפילו מלשינה. ב-2007 העבירה את תמיכתה לאהוד ברק. ב-2012, בזמן מבצע "עמוד ענן", התקשתה להחמיא לאבא של "כיפת ברזל", גרמה לו לערוק מהעבודה, וכשהתנהלה חקירת משטרה (שהסתיימה בלא כלום) הלשינה לתקשורת שהוא השר החשוד.

אבל פרץ הוא רק הסימפטום. מצעד נפגעי שלי כולל גם את הח"כית מרב מיכאלי, שאותה ניסתה לחסום; ח"כ עמרם מצנע שערק גם הוא, השרה ציפי לבני שעימה לא הגיעה להסכם ויצחק הרצוג שזוכה היום למטר השמצות ונאצות מסיירת הפייסבוק שלה. בדומה לקרב המדמם שמתנהל בטייקונים.

מותר לדרוש מהמדינה לערוך רוויזיה במיסוי, אבל יחימוביץ' ניסתה לגרוף מהקרב הזה הון פוליטי. הפרסונליזציה של המחאה, המתקפות האישיות על יצחק תשובה, נוחי דנקנר, או משפחת עופר, היו ועודן מכוערות, אלימות ופופוליסטיות. נזכיר, כי בין 2000 ל-2005 הייתה יחימוביץ' טאלנטית של חברת החדשות בערוץ 2 והשתכרה עשרות-אלפי שקלים בחודש. שכרה מומן מכספי זכייניות הערוץ המסחרי, קשת, רשת וטלעד. ומי שהיו באותה תקופה בין בעלי המניות של הזכייניות - הם טייקונים כמו משפחת עופר (באמצעות אודי אנג'ל), גד זאבי, ומוזי ורטהיים מקוקה-קולה.

הגמישות הרעיונית של יחימוביץ' התבטאה עם השנים בהשלת מעטה השמאלנות, בחיבוק למתנחלי יו"ש ובטנגו מתמשך עם בנימין נתניהו. צעד אחד לתוך הממשלה, ושניים לאחור. בראשית אמרה שלי ש"אינה פוסלת" כניסה, שזה לומר שהיא בעד כניסה רק עם תנאים. כשהסקרים הפנימיים בעבודה חשפו קריסה ל-14 מנדטים, שבועות ספורים לפני הבחירות, יחימוביץ' מסמרה את עצמה ל"לא" מהדהד, שדווקא חיבל בסיכוייה.

יאיר לפיד, שהצהיר על כניסה בכל מקרה, גרף את הקולות. בפברואר השנה עדיין התנגדה לכניסה. אך ממארס היא שוב מתנה את כניסתה, כלומר מצדדת בה, אם נפתלי בנט והבית היהודי יפרשו. השאלה מדוע לא נכנסה מלכתחילה תישאר כנראה תלויה בחלל האוויר.

בשבוע שעבר הכריזה היו"רית כי "הממשלה צריכה לחתור להסדר על-פי עקרון שתי מדינות לשני עמים", אחרי שלפני שנתיים, בראיון ל"הארץ", זלזלה ברעיון של "שתי מדינות לשני עמים" ולא טרחה לפגוש מנהיגים פלסטינים.

רגע לפני הפסד אפשרי בפריימריז, היא יכולה לשאול את עצמה, ואנחנו את עצמנו, האם אין אופציה אחרת. האם כמעט כל מי שנכנס לפוליטיקה סופו לאבד את המצפן הפנימי, ולהיות עוד פוליטיקאי מעציב ומתסכל.