המנהיג הלא מוצנח הראשון

לא מוצנח

ב-1981 הגיע עופר עיני הצעיר לראיון העבודה הראשון בחייו, במפעלי ים המלח. כשנשאל על ידי מנהל כוח האדם באיזה תפקיד הוא מעוניין, השיב עיני ללא היסוס: יו"ר ועד העובדים. מפעלי ים המלח היו אז בבעלות ממשלתית עם מסורת ארוכה של עבודה מאורגנת, אבל אפשר היה לנחש שאת הג'וב הוא לא קיבל.

לטוב ולרע, בעיקר לטוב, עיני הוא מנהיג ההסתדרות הראשון שלא הוצנח לתפקיד על ידי מפלגה פוליטית. כולם לפניו היו אנשי מפא"י, חלקם מנהיגים גדולים יותר, חלקם הרבה פחות. עיני היה הראשון שהגיע לתפקיד הרם כאיש ועד עובדים, איש איגוד מקצועי, וכך גם נראית כיום ההסתדרות: איגוד מקצועי מובהק שעוסק בהקמת ועדים, ולא בעסקנות פוליטית. ארגון שזקוק לפוליטיקה כדי לקדם את מטרותיו, במקום פוליטיקאי שזקוק לארגון כדי לקדם את עצמו. צריך להיזכר בזה כששומעים כעת על חברי כנסת כמו איתן כבל ואחרים ששוקלים להתמודד עתה על התפקיד.

גל ההתאגדויות

גל ההתאגדויות לא החל בזכות עופר עיני באופן ישיר. הוא תולדה של תהליך עמוק שעובר על החברה הישראלית ועל העובדים במשק, בצד הקמה של ארגון עובדים קטן ורענן אי שם בשנת 2007, בשם "כוח לעובדים". אבל לזכותו של עיני, הוא השכיל לקרוא את המפה או לכל הפחות להקשיב לאנשים שקראו את המפה, כמו מי שמונה על ידו באותם ימים ליועץ המשפטי של האגף לאיגוד מקצועי, עו"ד שי תקן.

ההזדמנות הראשונה הגיעה בדמותו של ברמן צעיר בשם אלון-לי גרין, שפוטר מסניף אבן גבירול בתל-אביב של רשת "קופי-בין". אנשי הלשכה המשפטית, המנומנמת למדי באותם ימים, לא הבינו מה הבוס החדש, תקן, רוצה מהם. "זה תיק פרט", הם אמרו לו, לא איזה סכסוך קיבוצי. תקן הלך עם זה לעיני, שהבין מיד את הפוטנציאל שגלום בסיפור. "יש לך מיליון שקל לנהל פה מאבק", אמר לו.

וכך, אותו מקרה נקודתי של עובד מפוטר, שכלל לא היה קשור להסתדרות ולא עניין אותה יותר מדי באותם ימים, הפך למאבק דגל. ההסתדרות פנתה לביה"ד לעבודה, העובד הוחזר לעבודה אחר כבוד, ולא רק שקם ועד באותו סניף - בתום מאבק עיקש עם הפגנות יומיומיות מול סניפי הרשת נחתם הסדר קיבוצי שכלל את כל עובדי החברה.

אחרי קופי-בין, עשרות מקומות עבודה הצטרפו לגל הזה. עיני הקים אגף להתאגדות עובדים, ובכך חשף את אחד הפרדוקסים הגדולים בארגון - עד לאותם ימים כלל לא עבדו בהסתדרות אנשים שכל תפקידם הוא לאגד את העובדים באופן אקטיבי. עובד שהגיע למועצת פועלים וביקש להקים ועד, אמרו לו: "קח טפסים. תחתים שליש מהעובדים, ואז תחזור אלינו".

פספס את המחאה

מובילי המחאה החברתית של קיץ 2011 שיפדו את עופר עיני. הם הבהירו כבר בראשית הדרך שעיני "הוא חלק מהבעיה ולא מהפתרון". הכישלון של ההסתדרות להשתלב במחאה החברתית הוא גם כישלונו האישי של עיני, במיוחד לאחר שמינה את בת זוגו לתפקיד מנכ"ל רשת עמל ובאבחה אחת הכתים את תדמיתו הציבורית.

אבל יותר מכל, היה זה דווקא הכישלון של אנשי המחאה. הם ראו בעיני חלק מ"הממסד", רחמנא ליצלן, ואכן עיני הוא חלק מהממסד. הוא ממלכתי מאוד, הוא מקפיד לראות את טובת המשק והמדינה למרות הצליל הקלישאתי במילים האלה, והעובדים חשובים לו יותר ממחירו של גביע קוטג'. בסוף נשארנו עם קוטג' מוזל, אבל עם עובדים חבוטים יותר.

ללא עוגן פוליטי

הבחירות האחרונות החלישו מאוד את עיני ואת ההסתדרות. עיני ניסה לשכנע את יו"ר מפלגת העבודה להצטרף לממשלה ולקבל את ההצעה של נתניהו בדבר תיק האוצר, אבל ללא הואיל.

הסוף ידוע: תפקידי מפתח כמו האוצר ומשרד הכלכלה מאוישים על ידי פוליטיקאים טריים עם רוח ניאו-ליברלית מנשבת ומהולה בפופוליזם, מתחרים באותה רוח ממש מצד שר התחבורה, ישראל כ"ץ, שלוטש עיניים לכיוון הנהגת הליכוד ביום שאחרי נתניהו. כך קורה שהאחד קורא להכניס צבא לנמלי הים, השני מכריז בפייסבוק על תחרות בין עיני לבין הכלב שלו צ'אבי, והשלישי מספר כמה הוא נחוש לנצח.

לנצח את מי? שאלה טובה

מה שבטוח הוא שאחד הלקחים מהבחירות האחרונות היא שההסתדרות חייבת עוגן פוליטי משמעותי בכנסת כפי שחייבים כל האיגודים המקצועיים בעולם, וספק אם הפריימריס הקרובים במפלגת העבודה יספקו בשורה בעניין - בין אם הרצוג ינצח ובין אם יחימוביץ'.