הבירה שגדלנו עליה: סיור במבשלה החדשה של טמפו

איך כותבים על אהובתך ונשארים בחיים.

בפעמים הספורות שבהן ניסיתי, למשל, לכתוב על אהובתי האמיתית, אשתי היקרה, לא הרהבתי עוז להראות לה מה כתבתי. אולי יום אחד עוד אעשה זאת.

בירה גולדסטאר היא כמובן לא אשתי, עדיין, אבל אני מניח שלו הייתי בודק, הייתי מגלה - לחרדתי, אולי צריך לומר - שלפחות במצטבר ביליתי איתה לא פחות שעות מאשר עם אשתי. איתה, אגב, עם אשתי, לא ביליתי מספיק שעות גם ב-25 שנותינו המשותפות. היא נורא עסוקה. אולי בגלל זה היא מחזיקה איתי מעמד כל-כך הרבה זמן. עוד לא היה לה פנאי לגלות עם איזה מין טיפוס היא חיה. כזה שכותב שירי אהבה לבירה.

גולדסטאר היא כמובן לא עוד בירה. היא הבירה שאני, כמו רבים וטובים אחרים, גדלתי עליה. זו הבירה שהייתי מציץ באבי לוגם מעבר לחלון של עמירם מול מגרש הכדורסל של הפועל (ז"ל) באוסישקין, מחכה ליום שבו אוכל לבוא גם אני בשערי מקדש המעט הזה.

זו הבירה שכמו יעקב שחיכה לרחל, חיכיתי גם אני שבע שנים תמימות לפני שהעזתי להחליף את כיסא הבר הגבוה אצל אלימלך בהישענות על דלפק הנירוסטה אצל מתי המקלל ושתיית הגולדסטאר מהחבית הכי טובה בעולם, זו שהצדיקים בגן עדן שותים כנראה ליד שור הבר ובשר הלווייתן (את הלווייתן הייתי מחליף בדג הכבוש של מתי, אילו הייתי מגיע לגן עדן; אין סיכוי כזה).

הבירה שגדלת עליה היא לא עוד בירה. היא כמו קבוצת כדורגל שאהדת בילדותך. כמו אשת חיקך הנצחית. לא מחליפים. לא אני לפחות. אני יודע שיש כאלה שכן.

אז נכון, גם אני כבר רעיתי בשדות זרים וטעמתי, ואפילו התאהבתי ושתיתי לא מעט סטלה ופילזנר אורקוול, בקס וגינס, אבל תמיד, תמיד, חזרתי הביתה. לגולדסטאר שחיכתה בסבלנות אצל מתי בברז או אצלי במקרר.

אז איך כותבים על אהובה ונשארים בחיים.

כדי לעשות זאת, וגם לפרסם, כך חשבתי, צריך שמשהו מיוחד יקרה. ואז זה קרה.

לפני כמה חודשים השיקה חברת טמפו, בעלת הבית של גולדסטאר זה עשרות שנים, מבשלה חדשה ומודרנית במקום המבשלה בת שנות הדור בפולג. סידרתי לעצמי ביקור קצר במבשלה החדשה והנוצצת.

מי שהדריך אותי בין נבכי דודי הנירוסטה המבהיקים ובקו המילוי, המהיר כברק והמהפנט, היה נחום מאזה, מי שהתחיל את דרכו אצל המתחרים מקוקה-קולה (שאז עדיין לא ייצרו בירה - קרלסברג וטובורג). בהמשך עבר לזרועות מבשלות השיכר הלאומיות והפך את עצמו ממנהל השירות - איש טכני הממונה על תחזוקת ברזי הבירה ברחבי הארץ, לשר החוץ של הבירה הלאומית שלנו - מנהל ההדרכה, או בירולוג אם תרצו. מאזה מסתובב ברחבי הממלכה, מרביץ תורה בברמנים, מלמד אותם למזוג כמו שצריך ועוד שאר משימות קדושות. בזמנו הפנוי הוא מקבל קבוצות - מאורגנות ומתואמות מראש בלבד - ומוליך אותן במשעולי המבשלה הענקית. גם אחרי, ותוך כדי המעט שהספקתי אני לעשות, הרגשתי כמו שהרגיש בוודאי בני הצעיר בקיץ בביקורנו באולפני וורנר באנגליה, היכן שצילמו את הארי פוטר. כמו בתוך חלום. שאפתי אל קרבי את ניחוח השמרים והכשות, הצצתי לדודי הבישול הענקיים, ובעיקר - טעמתי לראשונה בחיי גולדסטאר לא מפוסטרת, כזו שאי-אפשר לקנות.

בהולנד כבר יצא לי לשתות בירות בוטיק לא מפוסטרות. הייתי מציע למרים פיינברג, ראש העיר המארחת, להציע לטמפו הנחה בארנונה בתמורה לחמישה ברים, נגיד, שימזגו את הזהב הזה בברזים שלהם ויתחייבו למכור את החביות בתוך חודש, שאחריו הבירה כבר לא טרייה, בניגוד לחודשיים טריות במחסן קריר ומוצל שחבית מפוסטרת מציעה, והשנה התמימה שבקבוק רגיל יכול לשרוד. בקיצור, הייתי בגן עדן וחזרתי כדי לספר.

ביקורים מתואמים בקבוצות ובתשלום בגולדסטאר (טמפו) - טל' 09-8630634

טעימה

לגימת גולדסטאר

גולדסטאר. כמו שאיני יכול לכתוב על גולדסטאר ולא להיות לגמרי סנטימנטלי, כך גם איני יכול, כמובן, לייצר רשמי טעימה מלומדים. רק להזכיר לכם ולי שוב עד כמה טעים הלאגר הכהה הנצחי הזה. טוב, בעצם הוא קיים רק מ-1950. 8 שקלים לבקבוק של 330 מ"ל, 10 שקלים לבקבוק של 500 מ"ל ברשתות השיווק.

גולדסטאר לא מסוננת. לפני כשנה השיקה טמפו גרסה לא מסוננת של גולדסטאר, כזו שיש בה עדיין משקעים של שמרים. כפועל יוצא הבירה היא עכורה ולא צלולה. מאזה מציע למזוג שבע שמיניות מהנוזל במזיגה רגילה, כשהכוס מוטה מעט והבקבוק צמוד לצדה, ואז לנער היטב בסיבוב את השארית ולמזוג אותה במהירות לכוס. ניסיתי. זה עובד. אני, אגב, מסתדר היטב עם הגרסה הקלאסית בלבד ומוכן לוותר על הלא מסוננת. מצד שני, טעמתי את גרסת החבית אצל מתי וזה היה מצוין. 9 שקלים לבקבוק של 330 מ"ל.