אדריכל-העל ליבסקינד: "רע לת"א להיות עיר לעשירים בלבד"

חצי שעה וכוס אספרסו קצר היו לאדריכל העל דניאל ליבסקינד כדי לשבת רגע להפסקה. לא שהוא עייף, להפך, הוא מדבר בקצב מהיר ובחיוך, נחמד למבקרים בגלריה, מצטלם כשמבקשים תמונה עם האמן הידוע שתכנן את תוכנית האב לגראונד זירו בניו יורק, ומספק גם את הסמול טוק כשצריך. וזה עובד. המבקרים בגלריה ארמנו טדסקי בתל אביב מתרשמים מרישומיו החתומים על-ידו - ופותחים את הארנק.

לא שלמישהו היה ספק. כל הרישומים של ליבסקינד (67) מפרויקט הגראונד זירו נמכרו בצהרי יום הפתיחה של התערוכה. המחיר נע בין 18 ל-80 אלף שקלים לרישום. בין הרישומים שמוצגים בגלריה גם רישומים מתכנון המוזיאון היהודי בברלין וממרכז וואהל בישראל. בסך-הכול כוללת התערוכה 52 רישומים משמונה פרויקטים שתכנן בחמש ארצות שונות.

ידו מהירה, זה ניכר ברישומים, חלקם בעיפרון או בדיו, אחרים בצבעי מים. הם מתארים את שלבי היצירה של המבנים יוצאי הדופן של ליבסקינד, שנחשב לאחד מהאדריכלים הבולטים בזרם הדה-קונסטרוקטיביזם, שקורא תיגר על גבולות הצורה והמרחב בחלל. עבודותיו ניצבות כמעט בכל היבשות בעולם, אוניברסליות במידה רבה, ומצליחות להתגבר על פערים של מנטליות, של תרבות או של מסורת, אך גם מתמודדות לא פעם עם ביקורת על הווליום הגבוה שלהן במרחב העירוני.

השראה, תשוקה ורגש

ליבסקינד הוא איש של השראה, של תשוקה ושל רגש, והוא אינו מתבייש להודות בכך. "אני לא אוהב אדריכלות ניטרלית כי החיים לא ניטרליים, הם מורכבים", הוא חוזר ומדגיש את משנתו, ומתייחס לאדריכלות האולטרה מודרנית המאופקת. הפילוסופיה הזאת באה לידי ביטוי בתהליכי העבודה שלו. "אין לי משרד, אין לי שולחן, אין לי דלת שאני סוגר אחריי כשאני עובד", הוא מספר. "אני קודם כול מגיע למקום, למשל למוזיאון היהודי בברלין, שם הייתי בתחרות עם מאה אדריכלים. כולם הגיעו עם מצלמות, אבל אותי לא עניין לתעד. מה שמעניין אותי זה מה שיש מתחת לאדמה, מהם הקולות שאני שומע ושאינם נראים".

- הקולות שאתה שומע?

"כן, הקולות של האנשים שכבר לא שם, הרי זה חלק מפרויקט, הוא צריך לספר סיפור. אדריכלות עבורי זה לא צורות אבסטרקטיות או קופסאות שמונחות זו על זו, אף פעם לא תכננתי כך. מובן שצריכים להיות פונקציונליים ופרקטיים, אבל אדריכלות צריכה תמיד גם לספר את הסיפור של המקום. כל מקום בעולם הוא ייחודי, ואם נזוז רק צעד אחד האור ישתנה ואז כל המקום ישתנה. צריך לחגוג את ייחודו של כל פרויקט".

- אבל איך זה קורה בפועל? איך אתה מתרגם את הסיפור הזה לשרטוטים?

"יש לי סקטץ' בוק קטן בכיס, ועיפרון. זה כל מה שאני צריך".

- יש לך אחד עכשיו בכיס?

"בטח, זה מאוד צנוע", הוא מוציא מהכיס האחורי של הג'ינס פנקס קטן ומדפדף במהירות בין הדפים, שמהם מציצים עיגולים וצורות גיאומטריות. "אני רושם בכל מקום שבו אני נמצא, גם עכשיו בתל אביב. אי-אפשר להזמין השראה, זאת תמיד הפתעה, לא משהו שאפשר לייחל לו או לקנות אותו, גם אם יש הרבה כסף. השראה מכה בך כמו ברק, ואז אתה צריך להתמודד עם ההשלכות שלה. ככה אני עובד".

אתיקה, עיצוב וטרור

אמנם ליבסקינד מסתובב עם פנקס צנוע בכיס האחורי, אך אל תטעו במשאביו. כמי שחבר בברנז'ת אדריכלי העל שהם גם סלבס, ה"סטארכיטקטים", מחזיק ליבסקינד בתים בכמה מקומות בעולם ושני משרדים בניו יורק ובמילאנו. במידה רבה, הרישומים הללו, שעומדים כיום למכירה, מיועדים לקהל המעריצים של עבודותיו, מעין שכבה נוספת לאמנות שהוא מייצר, ערך מוסף למותג המסחרי שבנה ושניתן גם לתרגם לכסף. עיסוקים נוספים של ליבסקינד הם בעולמות עיצוב הפנים.

- מעניין איך ייראה קו אופנה בעיצובך. זה משהו שמעניין אותך?

"בטח. אני עובד עם בני, שמנהל את המשרד במילאנו, והחלטנו שבגלל שבניין זה לא רק החוץ או הפנים, אלא התחושה האינטימית, אז הכול הוא חלק מהעיצוב. אני מעורב גם בעיצוב של דברים שאפילו לא חשבתי עליהם, כמו ג'קוזי. מעניין אותי לעצב כל מה שנדרש לסביבה האנושית, גם אופנה".

- חשבת, למשל, לעצב גם מכוניות?

"יש כמה פרויקטים בעיצוב תעשייתי, חלקם עדיין לא רשמיים, שנוגעים גם למכוניות. בהחלט, כל דבר שהוא בשימוש אנושי צריך עיצוב, וגם בעיצוב מכוניות הרגשות שלי מניעים אותי. אני לא חושב על מכוניות כעל אובייקט מכני, אלא חושב איך לתת להם אלגנטיות ותחכום".

- אתה חובב מכוניות? יש לך אוספים כלשהם?

"אני לא אספן, אבל אני אוהב שעונים והייתי גם אייקון פרסומי של רולקס", הוא צוחק. "אני אוהב דברים יפים ומעריך אותם, אבל אני גם מעריך דברים נגישים שלא מיועדים רק לעשירים".

- אני מניחה שכל פרויקט שאתה מעורב בו מיד הופך גם ליקר מאוד.

"בגלל הרקע האישי שלי - מהגר, בן לניצולי שואה מפולין - אני דווקא נמשך לפרויקטים שהם לאו דווקא לעשירים. אני בונה עכשיו מגורים לעובדים מהמעמד הנמוך ביותר בסין. אני חושב שאדריכלות זה גם עניין של אתיקה ולא רק של אסתטיקה. אדריכלות צריכה לתרום לתושבים".

- ודאי שמעת על מצוקת הנדל"ן והדיור שיש בישראל. אומרים שתל אביב במסלול המהיר להפוך לעיר לעשירים בלבד.

"זה רע מאוד אם תל אביב תהפוך לעיר לעשירים בלבד. ערים מצליחות צריכות גיוון, הן צריכות להיות אלגנטיות עם כל השירותים, גם היוקרתיים, אבל גם להתאים למשפחות ממעמד הביניים ולילדים. רע מאוד לעיר אם תהפוך לגטו של עשירים או עניים".

- ובכל זאת, המבנים שאתה מתכנן הם לרוב מונומנטים. הנה, שינית את קו הרקיע של מנהטן, אתה מתכנן מוזיאונים ברחבי העולם. במהלך העבודה אתה חושב גם על העתיד שלהם? איך הם ייראו בעוד דורות מהיום?

"ודאי, אני חושב על זה הרבה. קודם כול צריך לבנות אותם טוב, שיהיו יציבים ומקיימים, ולהשתמש בחומרים פשוטים. בנייה ירוקה זאת לא אופנה. אני מאמין שצריך לתכנן מבנים כך שהם ממוקמים ומתוכננים בצורה חכמה מבחינת האור, האוויר והמים. ומובן שהם צריכים להיות יפים, כדי שאנשים ירצו להיות בהם".

- אתה חושב גם על האפשרות שהמבנים שלך, שמסמלים רעיונות ומנציחים זיכרונות, יהוו גם מטרה בזמנים של מלחמה ושל טרור?

"הם בהחלט יכולים להיות מטרה. כל פרויקט הגראונד זירו עוכב בשנה בגלל בעיות בטיחות שהיו עם משטרת ניו יורק ועם הרשויות הפדרליות שחששו מטרור, והתוכנית הייתה צריכה להשתנות. לצערי זה חלק מהעולם שלנו, ולכן זה גם תמיד יהיה חלק מאדריכלות. בניינים צריכים להיבנות בידיעה שיש גם אויבים לחופש".

תל אביב, נגב ואבו דאבי

ליבסקינד גדל בדירת חדר בשכונת ברונקס בניו יורק, ומילדות נמשך לרישום של מבנים "באופן כפייתי", כפי שהוא מעיד על עצמו; הוא מספר שגם כיום הוא נמנע מרישומי מחשב בשלבים הראשונים של העבודה ומעדיף את עבודת היד. אמו, דורה, דאגה שהילד יהפוך לאמן מיוסר. "אז אתה רוצה להיות אמן?", שאלה אותו ערב אחד סביב שולחן המטבח, "אתה רוצה להיות רעב, בלי מספיק כסף אפילו לקנות עיפרון?". "עדיף שתהיה ארכיטקט", הציעה, "ארכיטקטורה זה מקצוע וגם סוג של אמנות".

הוא נרשם ללימודי אדריכלות ב-1965, לא לפני שניהל קריירה מוצלחת במוזיקה, ואף ניגן על פסנתר בתזמורת הפילהרמונית. "מוזיקה ואדריכלות מאוד דומים", הוא אומר, "שניהם נשענים על מתמטיקה ובשניהם אם יהיה זיוף קל מיד ירגישו. אני תמיד האמנתי שאדריכלות היא חלק מהאמנויות החופשיות, וכמו בכל אמנות גם אדריכלות לא צריכה לטשטש ולהרדים את האדם, אלא לבטא את כל הזוויות בחיים".

- אתה מפלרטט עם סגנונות אחרים באדריכלות?

"לא, אני לא אדריכל אקלקטי, יש זוויות מסוימות שאני פשוט לא יכול לרשום. אני חושב שהרבה אמנים חווים את זה. ורמיר, למשל (הצייר ההולנדי יאן ורמיר, צ' ק'), תמיד עשה את אותו כחול ויש כיום צבע שנקרא על-שמו. הוא המציא את הכחול הזה".

ובחזרה לשמיים הכחולים של תל אביב; ליבסקינד מרגיש קרבה עזה לישראל ומרבה לבקר בה. לא פעם אמר שהוא שוקל לפתוח משרד גם בתל אביב. "יכול להיות שזה יקרה, אני אוהב את תל אביב, זה גם הבית שלי", הוא מתייחס לסוגיה, אך מספר שהוא מרבה לנוע בעולם.

- אתה בעל אזרחות ישראלית, גרת שלוש שנים בילדותך כאן. מה דעתך על ההתפתחות של ישראל?

"ישראל בהחלט התפתחה מבחינת הכלכלה, המדע, הטכנולוגיה וגם האמנות, אבל היא לא כל-כך התפתחה מבחינת אדריכלות ותכנון הערים. ישראל זה לא מקום קל לאדריכלים. אולי זה בגלל עניינים של כסף, אינטרסים או פוליטיקה".

- היית רוצה לשרטט את קו הרקיע של תל אביב?

"בהחלט. תל אביב זקוקה לכמה בניינים נהדרים. אבל לפני כן אני צריך לתכנן עיר חדשה בנגב. למה שאעבוד באבו דאבי? אני צריך לעבוד כאן. ישראל צריכה רעיונות חדשים, ולא צריך לבנות רק בשביל הטריטוריה, אלא לפתח את המדינה ולתכנן ערים מקיימות כדי שאנשים באמת יעברו לנגב".

- למה לדעתך זה לא קורה?

"אני חושב שלישראל יש מנהיגים טובים, אבל הם צריכים לחשוב גם על העתיד, שהוא תמיד הפתעה. עכשיו אנחנו חיים בתקופה שהיא רנסנס של האדריכלות ברחבי העולם. אני רואה את זה בכל היבשות; אנשים מגלים מחדש כמה אדריכלות חשובה לעתיד הערים".

- לאדריכלות יש גם כוח הצהרתי. אדריכלות גם יודעת לכבוש שטחים, לשרטט גבולות.

"בוודאי, כל אדריכלות היא גם פוליטית. אדריכלות משקפת את האנשים ואת החברה".

- אולי בגלל זה קשה לתכנן ולבנות בישראל - הקונפליקטים רבים מדי.

"לכן אני חושב שהגיע הזמן לסיים את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. ישראל חיה בנסיבות מסוימות, ואני בהחלט מכיר את ההיסטוריה, אבל זה לא טוב לישראל להיות כובשת. ישראל יכולה לנצל את האנרגיה שלה כדי לבנות דברים נהדרים במקום לחשוב כל הזמן איך להגן על עצמה. אני חושב ששלום זה דבר חשוב, והגיע הזמן, אפילו שלעשות שלום זה לפעמים קשה יותר מלעשות מלחמה".