השחקנית מרים זוהר: "לא מוכרת את עצמי בשביל כסף"

עד היום, 64 שנים מאז עלתה לישראל מרומניה, מרים זוהר מתקשה לקרוא עיתונים. זאת אומרת, היא דווקא מרפרפת על הכותרות, גוזרת מאמרים שמעניינים אותה ושומרת אותם בצד ליום כיפור, אז היא מתעמקת בהם ומוצאת שרבים מהם כבר לא אקטואליים, כך שאת החדשות היא צורכת ממהדורות הרדיו והטלוויזיה.

"לוקח לי זמן לקרוא בעברית", היא צוחקת, לבושה בהידור, למרות שרק 11 בבוקר, ומאופרת בטעם. אישה יפה בת 82, עם אנרגיות של בת 40. "לא רק שעברית לא השפה שלי, אני גם קצת דיסלקטית והקריאה מימין לשמאל, ההפוך הזה, קשה לי. ספרים אני קוראת באנגלית. אף פעם לא הלכתי לאולפן כדי ללמוד את השפה באופן מסודר באולפן, כי מיד כשהגעתי לכאן התחלתי לעבוד ולהיות עסוקה".

- איך את מתמודדת עם עברית של התיאטרון?

"פיתחתי זיכרון מקצועי לעברית, כי קודם לא שיחקתי בשפה אחרת. אני דוברת שפה נכונה ולא יכולה לסבול כשהנכדים מדברים, כאילו הלכתי וכאילו עשיתי - הלכת או לא הלכת? וכשאני שומעת את המילה 'כפרה' אני לא מסוגלת לסבול את זה".

- ואת שומעת את השפה הסלנגית הזו הרבה, כי את עובדת כל הזמן עם צעירים בתיאטרון.

"אז אני אומרת להם, 'סליחה, מה זה חבל על הזמן?' אצלנו זה היה חבל לבזבז את הזמן".

- איך שומרים על רלבנטיות?

"פשוט הולכים עם הזמן. אני לא משחקת כמו ששיחקו פעם השחקנים בהבימה, עם הפאתוס והעברית הרוסית. כשהגעתי לארץ התיאטרון היה סגור, תיאטרון של קולקטיב. המזל שלי שבדיוק אז פתחו את הדלתות לדור הצעיר ונתנו לי הזדמנות. אני הלכתי עם הצעירים".

- ומה השתנה בדור השחקנים הנוכחי?

"מה שהשתנה לא כל-כך לטובה, זה שרוב השחקנים למדו לדבר כמו בטלוויזיה, כשיש מיקרופון צמוד, בשקט, והם לא חושבים שגם הקהל שיושב בשורה עשרים צריך לשמוע. באים ואומרים לי, למה אותך שומעים ואותם לא? אין לנו מיקרופונים שצמודים לפה, וגם אם יש, צריך לדבר ברור כדי שיבינו מה אומרים, לא למלמל. אני מהשחקנים הבודדים שהולכים לראות כל הצגה שיוצאת, ומי שמדבר ברור זה תענוג בשבילי".

- בשביל מה ללכת לכל הצגה שיוצאת?

"כי שחקן צריך לראות. הוא לומד מהטוב ומהרע, ואני לומדת עד היום. ברור שאני יותר ביקורתית מצופה פרטי, בדיוק כמו רופא שהולך לרופא אחר. אם זה טוב, זה נהדר, וכשזה לא טוב, אני לומדת עוד יותר. מכיוון שלא למדתי אף פעם משחק באופן מסודר, כי הייתי במחנות ההשמדה ולא הספקתי, בשבילי כל דבר זה לימוד. בגלל זה אני אוהבת ריאליטי בטלוויזיה".

- הפתעת אותי. את אוהבת ריאליטי?

"לא את האח הגדול, אבל אני אוהבת את כוכב נולד, את אקס פקטור, כי אנשים מסקרנים אותי. אני הולכת לראות סרטים, הצגות, קונצרטים, כל דבר מסקרן אותי. מאז שבעלי איננו, ואני לבד כבר יותר מעשרים שנה, אני משתדלת לא להיות בערב בבית כשאני לא עובדת בתיאטרון".

- ממי למדת לשחק?

"קשה לי מאוד לדבר על זה, כי זו הייתה תקופה שמאוד סבלתי ממנה. לא באתי מבית של שחקנים, או מסביבה תרבותית. לא ידעתי מי זה שייקספיר. בגיל מאוד צעיר נלקחתי למחנות. בגיל 9 נשארתי בלי אבא. גטו, אחר כך המחנות, המציאות הייתה נוראית, לא כמו זו שאני נתתי לילדות שלי, אימא פולנייה משוגעת, אפילו שלא תמיד הייתי בבית.

"סבלתי מכל תפקיד. לא ידעתי איך בונים תפקיד, לא הייתי ישנה בלילה בגלל זה, אבל האינסטינקטים שלי היו טובים. היה לי כוח פנימי שהוביל אותי למקום הנכון, וכשהתחתנתי עם בעלי, איש משכמו ומעלה, שידע את שייקספיר בעל-פה, הוא נתן לי כוח ולימד אותי לאהוב אמנות ומוזיקה קלאסית. רציתי ללמוד, לספוג הכול".

- מתי הרגשת שאת שחקנית ממש?

"עד היום אני מחפשת את דרכי, עד היום אני מתרגשת. כשבאתי לארץ התחלתי מיד לעבוד, כשקיבלו אותי להבימה, וזה נתן לי את הכוח להמשיך, להבין שזו הדרך השלי".

- נדמה שהרפרטואר בזמנו היה איכותי יותר.

"גם היום מציגים מחזות קלאסיים. בהבימה הציגו את הדיבוק ואת הגולם. היום מחפשים יותר מחזאות ישראלית שלא הייתה אז, למעט יגאל מוסינזון ועוד כמה. אני שואלת איפה אוסבורן ו'הבט אחורה בזעם'? איפה הוותיקים והטובים? אז יכול להיות שהמחזות פחות איכותיים, אבל עדיין מציגים בקאמרי את שייקספיר".

- אולי טעם הקהל השתנה?

"אנחנו חיים בתקופה מאוד קשה בחברה שלנו. יש קהל נהדר שהולך לתיאטרון, האולמות מלאים, וכשאת מדברת איתם, הם רוצים לצחוק, רוצים הקלה. אני משחקת עכשיו ב'מדליה להארי' בבית ליסין, הצגה קטנה של חמישה שחקנים, והקהל נהנה מכל רגע. המחזה מראה שיש תקווה לאדם המבוגר בבית האבות, שזו לא סוף הדרך".

- את מזדהה עם האמירה הזו?

"אצלי זה אחרת, כי אני עדיין עובדת נון-סטופ, וזה הבדל גדול. אני רוצה לעבוד כל עוד המוח עובד, ותודה לאל שהוא עובד. אין כל-כך הרבה תפקידים לגיל שלי, כך שאין לי הרבה אפשרויות לבחור. היו הרבה תפקידים שלא לקחתי כדי להיות עם הילדות, ויכולתי לעשות את זה כי בעלי פרנס אותנו. בגיל שלי את לא יכולה להיות מפונקת. עשיתי תפקיד קטן ב'מקסי ואני' ונהניתי להיות עם החבר'ה הצעירים, עם פחות אחריות על הבמה, לא כמו ב'מדליה להארי' שאני שם כל הזמן".

- אז באין ברירה את לוקחת מה שמציעים לך?

"אם זה תפקיד קטן עם בשר, אני אעשה. אבל לא אעשה כל דבר, גם לא בטלוויזיה. אני לא מוכרת את עצמי בשביל כסף. אני לא רעבה ללחם תודה לאל".

- את פרילנסרית?

"אני בבית ליסין. מאז שעזבתי את הבימה, זה הבית שלי, ואם אין תפקיד בשבילי, אז ציפי (פינס, המנכ"לית והמנהלת האמנותית, ל' ר') מחפשת בשבילי, כי היא רוצה שאשאר בתיאטרון".

- ואם יציעו לך תפקיד בתיאטרון אחר, תיקחי?

"זה תלוי בציפי. אם יציעו משהו בקופרודוקציה, למה לא".

- רצית להופיע יותר בטלוויזיה?

"אני מאוד אוהבת את המקצוע, וטלוויזיה, אפילו שהיא אחרת מהתיאטרון, היא גם משחק. אם יציעו משהו טוב - אלך. לדעתי זה קשה יותר מתיאטרון. לוקחים אותך בחמש וחצי בבוקר, מתחילים לצלם בשבע ונשארים עד שבע בערב. בתיאטרון עושים חזרות עד שתיים ואני לא מסכימה לעבוד בצהריים, כי המוח שלי מפסיק לעבוד. הציעו לי כל מיני דברים, גם פרסומות, אבל לא נראה לי".

- את הבימה עזבת בטונים צורמים.

"אחרי 45 שנים. כשהייתי שם זה לא היה רק מקום עבודה. אם הייתי יוצאת לחודש חופש, הייתי מתגעגעת. הגיע לשם מנהל חדש שלא התנהג אליי כמו שצריך. עזבתי את הבימה קצת לפני הפנסיה".

- נשמע שאת עדיין פגועה, אף שעברו כבר תשע שנים מאז.

"זה כבר לא אכפת לי. זה לא עושה לי כלום היום, וגם אותי הם לא זוכרים. יש לי בית אחר, בבית ליסין. אני הולכת להצגות בהבימה כשמזמינים אותי, ויש לי חברים שם. אני לא ברוגז עם התיאטרון ואני מאוד מרוצה ממה שיש לי".

- כמה את עובדת?

"לא פחות מעשר הצגות בחודש, לפעמים 15, ערב-ערב. בנהריה קנו את 'מדליה להארי' לכמה הצגות רצופות, אז אסע הלוך ושוב".

- הנסיעות האלה לא הורגות אותך?

"הורגות. בעיקר עם כאבי הגב שלי".

- איך את מתמודדת איתן?

"כשמוכרחים עושים, סובלים. אם לא הייתי עושה, הייתי סובלת עוד יותר, גם מכאבים וגם מחוסר עשייה. לפעמים אני עולה על הבמה עם סחרחורת, עם כאבי תופת. אני מתגברת על הבמה, וכשאני יורדת כואב לי. אז אני נוסעת ועושה קרכצען".

- שזה חלק מהכיף.

"בשביל היהודים בעיקר. מי לא אוהב לעשות קרכצען?".